מסכת הפנים

בתערוכה החדשה, פוערת העיניים, מסמרת השיער ומרקידת הלב – הו, סעו לירושלים! – של המסכות הניאוליתיות במוזיאון ישראל (אוצרת: דבי הירשמן), שחזרתי ממנה אתמול בלילה, הבנתי אחרת לפתע, בירידה בכביש מספר 1, המכורסם לאורך כמו אחרי סעודת נחש-מפלצת, את שירו של אבות ישורון

הֱיֻ לִי
פָּנֶיךָ יָפִים
אֶל פָּנַי.

/
הֱיֻ לִי
פָּנִים אֶל
פָּנִים לִי.

/
פֶּה אֶל
פֶּה. הֶגֶה
אֶל הֶגֶה.

תמיד חשבתי על השיר הזה כתיאור של פנים אל מול פנים, דיאלוג חזיתי של שניים. בתערוכת המסכות, שאפשר לראות בהן גם את הצד הפנימי של המסכה, הבנתי כי השיר יכול לתאר פנים ומשהו מעין מסכה המולבשת עליהן. כלומר, שהשיר פונה אל האל (אן משהו מעין זה), ומבקש ממנו התאמה מושלמת אל פניו, פני המשורר: המשורר מבקש מהאֵל לחבוש את פניו האנושיים כמסכת אדם חיה. לא פנים אל מול פנים, אלא הפנים האמיתיים שפני הבשר נותנים להם ביטוי "גשמי" בעולם. הפה שמאחורי הפה, המילה שמאחורי המילה. אין כאן "לפנים" ו"מאחור", כי הפנים המבוקשים הם "בתוך" הפנים, הם הפנים היחידים.

מה אפשר לומר על המסכות האלה? לא גילן המופלג הוא המרשים, אלא היות לגמרי-לגמרי בהווה. ההבעה נמצאת מולנו, דוברת בלשוננו. הפנים האלה הם גם פנינו. אפשר לחקות את כל ההבעות האלה, לענות למסכות האלה. רגע של שיחה התחיל מזמן, ממתין למענה.

צורת הפנים פשוטה יחסית. אליפסה, סימטריה, עיניים, פה. על בסיס זה נוצר מגוון מדהים, אפילו בתערוכה קטנה של כתריסר מסכות. אפשר לחשוב עליהן כעל פנים שונים, וכך הם באמת, אבל גם, רק לצורך התרגיל המחשבתי, כביטויים שונים שאדם יכול לחלוף בהם בפרק זמן של כמה דקות. אילו לא הייתי חושש ממבטי המבקרים, הייתי סובב שם ומעווה את הפרצוף. כך צריך לבקר בתערוכה הזאת. לשקף אותה.  היות שלחבוש את המסכות לא יניחו לנו השומרים. והרי זה היה נהדר, לראות סוף-סוף את העולם מבעד לעיני יצירת האמנות, לא רק להביט בה בעינינו.

מה שיפה כל כך במסכות האלה הוא שגם לאחר שהן הוסרו מפני אדם, וגם לפני שנחבשו, הן חיות. אלו אבנים שמישהו, לפני 9,000 שנה, נפח בהן רוח חיים. הם ידעו הכול על אמנות, כבר אז. הכול. ועוד לפני כן. כך ודאי הרגיש אלוהים כשיצר את האדם עפר מן האדמה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים. וזה קרה כמה קילומטרים מכאן, לא רחוק. סיפורה של אמנות ישראל מתחיל כאן, לא עם האמנות של "בצלאל" הישן. זוהי המורשת הגדולה שלנו. פתאום חשתי גאווה, גם לנו יש מונה ליזה. מכאן. וצריך מוזיקה לרגעים של התרגשות כזאת: