הוּדִיז (בר והבובה)

bar

מכל תחנות האוטובוס בתל אביב, פחות או יותר, נשקפת הפרסומת הזאת, למוצר ששמו "הוּדִיז", שאני מודה בהכנעה שאין לי מושג מהו. עד כדי כך, שאיני יודע אם יש לי כבר הוּדיז, אם אני צריך הודיז, אם מתאים לי הודיז, ואם אני יכול להרשות לעצמי לא-לרכוש הודיז. אני מניח שיש עוד רבים כמוני, שאינם יודעים מהם הודיז, אבל מעתה חשים חובה עמומה, שתלך ותגבר, למהר ולרכוש הודיז, ואולי לבקש הודיז לאפיקומן, אם רק יורו להם את הדרך אל המקום בו הודיז נמכרים.על פי המילון, הוּדי הוא "סווצ'ר עם קפוצ'ון", אבל לא הצלחתי לאתר לא סווצ'ר ולא קפוצ'ון בפרסומת.

אבל לא על ההודיז רציתי להעיר כאן, אלא על התמונה המוכרת לנו הודיז. יש לי זיכרון עמום שהבובה הסגולה המככבת לצד בר רפאלי (להלן: ב"ר) היא מעין זמר רוק בשם רֶד. רֶד אוחז במותניה של ב"ר, וב"ר מניחה את ידיה על ידיו. היא שלו, היא מקבלת את אחיזתו, והוא מביט, אדיש ומרוצה, אלינו. הוא כבש. עכשיו תורנו. איננו יכולים. אבל אולי נכבוש הודיז (העניין מורכב יותר, כי הפרסומת מיועדת לגברים, אך המוצר – לנשים, ולא אכנס לזה).

יש פרודיה מודעת בתמונה, והיא כמובן המרת המאהב הכובש – בבובה. יש לכך שורשים בציור האירופי, וג'ון ברג'ר, כבר לפני למעלה מארבעים שנה, תיאר כיצד בציורים רבים דמותו של קופידון – ילדון או נער לא מאיים – מתפקדת כ"מתחרה" של הגבר המשוער הצופה בתמונה. הקופידון הוא מתחרה שאינו מתחרה ממש, מתחרה-קש שאמור לגרום לגבר הצופה לחוש שהוא, בסופו של דבר, יכול להשיג את האישה שבתמונה.

ברונזינו, ונוס וקופידון, 1540-45
ברונזינו, ונוס וקופידון, 1540-45

אבל הדבר המוזר בתמונה הזאת אינו רק הגלגול של הבובה כקופידון-גרוטסקי, כלומר כגבר-קש, אלא ההליכה של התמונה צעד נוסף: לבובה הזאת אין כלל פלג גוף תחתון. זהו טורסו, כלומר הוא נטול איבר מין. אין זה קופידון, אלא קופידון מסורס. כלומר, מעט המטען הארוטי שהיה בציור כמו של ברונזינו נעלם בפרסומת, והגבר-המתחרה הופך לא לנער רך ומלאכי אלא לבובה רכה וגסה (פשוטו כמשמעו); מה שברונזינו וציירים רבים אחרים תיארו באופן ארוטי, נעלם כאן. המשחקיוּת המעודנת-יחסית של הציורים הומרה במשהו פתטי ובמרומז מקאברי. אפשר להוסיף לדיונו של ברג'ר הערה: הקופידון אינו רק פרודיה על מאהב, הוא גם רמז לעדינוּת אפשרית של מאהב. הבובה רֶד חפה מזה, מכיוון שהעדינות של סמל הקופידון הומרה בוולגריות.

עד כאן אולי תיאור המהלך המודע של הפרסומאים. אבל משהו מטריד יותר נחשף כאן, ואני מעריך שלא-מתוכנן. לכאורה יש כאן אישה – ובובה. אבל תנוחת האישה הופכת את היוצרות: לא היא מפעילה את הבובה, אלא הבובה מפעילה אותה. אם תחשבו על התמונה כסצנה מתאטרון בובות, הרי שיש כאן בובה שמפעילה אישה. במילים אחרות, הגרוטסקה אינה נעצרת בדמותו של "רֶד" הבובה, אלא ממשיכה אל דמותה של ב"ר. היא עצמה מוצגת בתמונה כ"בובה" במסווה אנושי.

קריאה זאת לא נראית לי קיצונית כלל, במיוחד לאור סרטון הפרסומת המלווה את התמונה (שלא אביא כאן, כדי לא "לחזק ידי עוברי עבירה" מעבר למה שכבר עשיתי). בסרטון מוכפלת ב"ר לכמה וכמה נשים, שמגשימות פנטזיות גבריות (רחיצת מכונית וכיו"ב). הדמות הנשית הספציפית שלה אינה נחשבת; לכן אפשר להכפיל אותה עוד ועוד, כמוצר.

למרות מראית העין, ב"ר אינה כלל דמות אנושית בפרסומת הזאת, אלא דימוי שאפשר לשכפל, ממש כמו בובה שאפשר לייצר ממנה כמה העתקים. שִכפול זה, המניפולציה הזאת במה שיכול היה להיות אישה, היא בדיוק ה"בובתיות", המשיכה בחוטים. במובן עמוק ב"ר, שאמורה לשדר מיניות אנושית בפרסומת הזאת, משדרת את היפוכה; אף היא, ממש כמו הבובה הגוהרת עליה ומפעילה אותה, מבטאת מצב פסיבי, בובתי: פלג הגוף הכרות של המאהב כמו מאיין גם את גופה שלה, מפני שצריך שניים לטנגו, ואם זה מה שהוא יכול לספק, זה מה שהיא יכולה לקבל (איני מדבר, כמובן, על האישה הממשית אלא על הדימוי שהיא משאילה לנו). החוטים הלא-נראים שלו מתבררים פתאום כמחוברים גם אל ידיה שלה: שקופים כחוטיו, ממשיים כמותם.

5 תגובות בנושא “הוּדִיז (בר והבובה)”

  1. "פלג הגוף הכרות של המאהב כמו מאיין גם את גופה שלה", למה בעצם? ואולי דווקא היא מחפצנת אותו כילקוט?

    אהבתי

    1. מפני שהם זוג. אדרבא, אם היא מתייחסת אליו כמו אל ילקוט, מה זה אומר על המאהב, שהוא ילקוט? ומה זה אומר על המאוהבת? המפגש האפשרי היחידי בין אישה וילקוט הוא לא בתחום האנושי אלא בתחום של האובייקטים שממלאים אותם באיזה תוכן שרוצים.

      אהבתי

      1. ומי אמר שקשר זוגי מבוסס דווקא על מימוש מיני? ואולי הוא בכלל שק השרצים שלה או תיבת הפנדורה שלה. בכל מקרה ניכר שהיא לובשת את המכנסיים, גם אם אלה מכנסונים בלבד.

        אהבתי

  2. אפשר להבין את הפרסומת הזאת בכל מיני דרכים, הכול מעניין, ואני ראיתי בה קריצות לשלל פרסומות קודמות, לנטלי פורטמן בפרסומת לבושם של דיור ששוכבת במיטת ורדים כמו בר בתחילת הפרסומת במיטה הלבנה בחדר הרומנטי והבתולי, שמנוגד באופן משעשע למצ'ואיזם הבסיסי של רד אורבך ולכיעורו, לפרסומות של בנטון (הקטע בפוטו רצח שהוילון שם דומה לוילון של תא מדידה בחנות על כל העליצות ששוררת שם שהיא גם מעין פרודיה לפרסומות המציגות אנשים שמחים), לפרסומת הקודמת של בר לפוקס שבה היא טועה וחושבת שבן זוגה לא יחזור יותר בעוד שהוא רק יצא להביא להם קפה של בוקר (בפרסומת הזאת המריונטה של רד אורבך גם טעתה בחלום שלה וחששה שברבי לא תחזור…) ובכלל לכל הפרסומות הקונבציונליות שרוכבות על גל הרומנטיקה. זאת מין פרודיה משעשעת על פרסומות שהיא גם בעצמה פרסומת המיועדת גם לבחורים וגם לבחורות. תחתוני הבוקסר של רד מובלטים על השולחן כשהוא נאלץ כביכול להוריד אותם אחרי שהפסיד בפוקר והבגדים של ברבי מובלטים בגרסות שונות באמצעות השכפול שלה לשלוש. לצעירים שירוצו לחנויות הודיס לקנות את הבגדים יש הזדמנות לראות אותם ולהתפעל (מסתבר שיש גידול משמעותי במכירות). כשהם בג'קוזי, בר-ברבי פונה לצופה במין חיוך שחוזר על עצמו בתוספת קריצה בסוף הפרסומת, קריצה שאומרת לנו שכל זה רק בצחוק. הפוך על הפוך על הפוך.

    אהבתי

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: