דליה אמוץ, אולגה
דליה אמוץ, אולגה

יש דברים שמתרחשים בטרם. הם מופיעים פתאום, לא מוסברים, כאורח ארעי מן העתיד. אחר כך הזמן נסגר כענן קרוע וחוזר למהלכו הרגיל, וכעבור שנים מגיע הרגע הבא, ההמשך, של רגע ה"בטרם" ההוא. במוזיקה זה קורה לעתים לא רבות, ואלו כמעט תמיד שיאים מוזרים. זה עלה אתמול במהלך שיחה שהיתה לי עם הפסנתרן דרור זמל. מעשה שהיה כך היה. לפני כחודשיים ראיתי שהוא ינגן את "וריאציות גולדברג" בקונסרבטוריון שטריקר הסמוך למקום מגורי. מיהרתי לרכוש כרטיס. כמה שבועות לאחר מכן, כמה ימים לפני הרסיטל, שלח לי אבי הודעה על המופע, שהעביר לו במייל אביו של דרור זמל. מתברר שאביו של הפסנתרן ואח של אבי היו חברים לצוות הטנק. הם שהו ביחד בטנק במלחמת יום הכיפורים כשפגז סורי פגע בטנק. הפגז חדר, ככל הנראה, חלקית, או יצר איזה זיז מתכת, שהיה די בו להרוג את דודי. אביו של דרור ויתר חבריו לצוות ניצלו. כך שכשהאזנתי ל"וריאציות" הפעם, חשבתי על דברים אחרים, על נופי רמת הגולן, שבדמיוני, במוזיקה, הצטיירו לי ככמה נופים של דליה אמוץ.

אני מצרף כאן כמה קטעים שהם "בטרם", אולי רגעים שהם, כלשון שירו של מאיר ויזלטיר "שוברט", "הגות הלב של איש צעיר, שנקלע לחדר-ההמתנה של המוות" (הקלטה ללחן של רונן שפירא כאן, רצועה 10). במקרה של הקטע של שוברט להלן המרווח בין רגע ה"בטרם" למותו היה קצר ביותר, מה שלא מקטין את מוזרותו ומבשר על שנות עתיד כמעט ודאי שהמוזיקה שלו רצתה להגיע אליהן ונבלמה בגלל הגוף. מנדלסון, לעומתו, כתב את המוזיקה שלו בגיל 14.

 

*

*

 

דרור זמל ינגן את הסונטה ד' 959 של שוברט, שפרק האנדנטינו שלה מופיע כאן, בירושלים, בסוף החודש.