גוטרפיד ולס, דרך בכפר ליד בית, המאה ה-17 (לפני 1640), שמן על לוח נחושת, 24.5 ס"מ קוטר, מוזיאון פיצוויליאם
גוטרפיד ולס, דרך בכפר ליד בית, המאה ה-17 (לפני 1640), שמן על לוח נחושת, 24.5 ס"מ קוטר, מוזיאון פיצוויליאם

מוזיאונים קטנים מלאים יצירות כאלה, קטנות ממדים, לפעמים דחוסות זו לצד זו על קיר אחד בחדרים הצדדיים שלצד האולמות הגדולים. האם מישהו כתב פעם היסטוריה של הציור על פי היצירות האלה, היסטוריה שתהיה דומה לכתיבת היסטוריה של הספרות לא דרך הרומנים הגדולים, המקיפים תקופות ובולעים לתוכם מצביאים ואנשי-שֵם, אלא דרך השירים, והשירים הקטנים דווקא, אלה שלא עמדו בגבורה מול מלחמות נפוליאון אלא מול אור על עץ לכל היותר. והרי זה לא מעט, הרי מעורבים ב"אור על עץ" השמש, כל כדור הארץ, מים רבים, אוויר, ועוד ועוד. ההבחנה בין הגדול והקטן, שחוזרת תמיד בביקורת הספרות והאמנות (הישראלית בכלל זה), וכנראה תישמע תמיד, אינה אלא פרשנות אפשרית אחת של גדלים ושל חשיבותם. הרי כל מה שצריך לעשות כדי לראות עד כמה מוזרה החלוקה למינורי ומז'ורי הוא להיזכר בכך שהאור הנופל בציור זה הינו, בפועל ממש, שולֵי השמש.

הציור שלפניכם, שמדפדוף אקראי בפנקסי אני למד שראיתי אותו ב-25.4.12 במוזיאון פיצוויליאם בקיימברידג', הוא עיגול קטן ביותר, 25 ס"מ קוטרו. מין צוהר צדדי בתיבת המוזיאון. צייר אותו צייר גרמני, גוטפריד ואלס (Wals), בן החצי הראשון של המאה ה-17. הוא עבד בגרמניה אך בעיקר באיטליה – נפולי, רומא, מחוז קלבריה. שם, בקצה המגף האיטלקי, גם מת. אני מדמיין את מסעו מהצפון אל קצה היבשה, ונראה לי שיש בו, במסע הזה, משהו שקשור בעקיפין גם לציור הזה. גם הציור הזה מתווה דרך, מסע קטן מהאדמה שמתחת לרגליים אל האופק הרחוק. אבל יש משהו מוזר במסע: הדמויות קטנות מדי. כשמתבוננים בשביל יש רושם שהן לא רחוקות מאוד מאתנו, ושאת השביל הזה אפשר לחצות בדקה של הליכה. ועם זאת, הדמויות זעירות, כאילו נצפו ממרחק גדול בהרבה. במילים אחרות, הדרך הקצרה הופכת ארוכה, כאילו איננו מביטים בנוף מתחילת השביל אלא ממרחק רב יותר, כלומר עלינו לחצות מרחק אל סף הציור, לפני שנוכל לחצות מרחק בתוכו.

הציור הוא צוהר, חלון, שפותח "חלון" באופק. קיר ישר של בית וצמרת עץ ענקי משתפים פעולה בזהירות כדי ליצור נוף בתוך נוף. הנוף הקטן אינו ממוסגר בעיגול (פורמט שהיה בבירור חביב על ואלס), וכך הפורמט הגאומטרי מוביל אל פתיחה חסרת צורה מוגדרת. אבל לא לגמרי, מפני שקו האופק מחזיר את הקו הישר אל התמונה, ועונה לקיר הבית בשפתו. כך יוצר ואלס – ובעצם, הנוף עצמו – מסגרת שיש בו שיתוף פעולה בין השפה הגאומטרית ושפת הצומח המעוקלת. פיסת המשולש הנגלית שם באופק היא מעין משולש ישר-זווית ששני ניצביו ישרים והיֶתֶר שלו – קְצה עץ, פרוע במקצת, מתנועע, מסרב לפיתויי משפט פיתגורס, אותו ישיש טוב לב שליווה בהתמדה את נעורינו.

העץ הזה (אני מעריך שגובהו מעל 20 מטרים, על פי הפרופורציות עם הגוף האנושי שבציור) אינו רק מזרקה של עלים מזנקים, אלא גם מזרקה של אור. והנפלא הוא שאין לו בציור גזע, אלא מבנה סגור בשער קשתי, שהופך להיות מעין "עציץ" לעץ. לפתע הענק הזה נראה כענפים באגרטל. וכנגד השער הסגור הוא פותח לראווה את הסימפוניה הירוקה שלו, מין זנב טווס ירוק.

עוצמת העץ הזה נובעת בין השאר מכך שהמרחב סגור יחסית. חומה, קיר עם חלון קטן, תלולית נמשכת, השער הסגור הנ"ל, הפורמט העיגולי. העץ גובר על כל אלה. יפה שהדמויות אינן רואות את זה בכלל. שתיים מהן שקועות בשיחה, אחת יושבת לצד הדרך, מכונסת. ובדיוק כמותן עושה הנוף: שיחה – והתכנסות. הנוף ובני האדם כאן פועלים במתואם, ורק הציור יכול לראות את זה. כך, למשל, מוליכה הפרספקטיבה מהצמחייה שבימין אל הכבשים (נדמה לי שכבשים, איני זוכר וההעתק לא מגלה לי) הרובצות. משמאל מוליך הקו מהצמחייה הקלושה אל הענן שבאופק. או צמחיה שמוטה על הקיר השמאלי כמו משלימה, כפיסת פאזל, את המשולש ההפוך הפתוח בקו הנוף. זוהי שיחת הנוף. ובדומה לדמות המכונסת מתנשא העץ, או אבן אחת ממש בחזית הציור, שעומדת שם, ספק צופה אל המרחב ספק מכונסת בעצמה. הסתכלו לרגע בשניהם, האבן – והעץ. מה עוד אפשר לומר.

זהו ציור של אור. לכן צריך לנסוע לאנגליה כדי לראותו באמת. העולם ברובו מוצל, אבל לפתע מגיחה השמש. והשמש מגדילה את הנוף מפני שהיא הופכת אותו לכלול בהקשר רחב, ומפני שהיא משמחת את הנוף. ההקשר הרחב היה שם כל הזמן, אבל אנו זקוקים לאור מבעד לענן קרוע וכדומה, כדי לראות אותו. בציור הזה האור אינו רק תאורה על נוף קיים, אלא הוא ממש יוצר הנוף. הוא הופך את הצמחייה לחיה לא רק במובן של הפוטוסינתזה, אלא במובן שהיא הופכת לתכשיט, למזרקה. האור הגלוי מזכיר שעץ הוא מזרקה גדולה ומתמידה של מים סמויים (בספר כלשהו על עצים הציע המחבר לדמיין יער בלי הגזעים, הענפים והעלים, כלומר רק את נימי המים המעלים אותם למעלה, כמזרקות, או כעורקי הגוף).

ובעיקר, האור מוצא כאן את הדרך שבדרך. הדרך בלעדי האור לא היתה אתר לבוא אליו ולחצותו. אילו היה כל הציור הזה בצל, היה האופק מנותק מהמבט, קיים אבל בלתי נגיש, והאבן הקרובה היתה מלכת הציור. אך האור צובע ומפלס נתיב, כמו מכבש קליל של מע"צ, הופך מרחב – לשביל. האיש שלרגלי העץ – אחד מהם בלבד – מוצף פתאום באור הזה, והציור רואה אותו. בבת אחת הדלת הסגורה שלידו נשכחת, ובקלות אפשר לדמיין אותו, אחרי כמה שעות, פוסע בסמוך לעננים הרחוקים שמונחים על קו האופק, רועה את הכבשׂ השמֵימי.


 

נ"ב

יש לציור הזה גרסה אחרת, הנמצאת בטקסס. לכאורה הבדלים דקים בין שתי הגרסאות, אבל למעשה כל ההבדל שבעולם – בין מסתורין לכמעט קיטש, בין רמיזה וסוד לגילוי מופרז:

'Country_Road_by_a_House',_oil_on_copper_painting_by_Goffredo_(Gottfried)_Wals

 


 

נב"ב

סדנת הייקו בנווה צדק – הפתיחה בקרוב – יש עוד מקומות >>>

 

3 תגובות בנושא “אור הדרך

  1. מאוד יפה.
    האסוציאציה שהיתה לי היא דווקא תנועה בכיוון ההפוך. לא מאיתנו אל האופק אלא ממנו אלינו – התפרצות חרישית והדרגתית של הצמחיה העולה על שפת הדרך משני צדיה, נשפכת אליה ומציפה עד גדותיה. מבט בקצה האופק החסום מצמחיה מגלה אולי מה יתרחש עוד מעט כאן, קרוב. העץ ה"עציצי" העצום, השיחים מעבר לגדה הימנית והצמחיה שמעבר לגדר השמאלית כמו מזנקים פנימה מעל ראשם של האנשים השאננים הקטנים בהגזמה, ועל מבט המתבונן בגובה הקרקע.

    אגב, בלי קשר, אף פעם לא הבנתי מוזיאונים שדוחסים את היצירות הקטנות יחד. כלומר הבנתי (אני חושב)- זה פרקטי יותר, חסכוני במקום(?), מצטבר לכדי איזשהו אפקט קולאז'י מרחוק או משהו בסגנון הזה. אבל באמת שזה גם אומר לך, תמשיך הלאה. זה פספוס כי הנכונות להשקיע בקטנים גוברת בעיקר כשהם עומדים לבד.

    1. תודה. כן, זה עובד כנראה באופן דו סטרי או דיאלוגי.
      בעניין המוזיאונים, זה נכון אבל מצד שני גם כשיש תמונה אחת ענקית ובודדת הרוב יעברו עליה ברפרוף, כך שאולי זה לא כל כך משנה. מי שרוצה להתבונן יעשה זאת כל עוד אפשר לראות.

סגור לתגובות.