חלום – הודעות – חופשה ללא תשלום

1.

חלום מהלילה. אני צריך להעביר את יהודית הנדל בהיחבא מחדר, אולי חדר בבית חולים, אל מקום אחר, בחוץ. צריך לחכות שהאחות השומרת לא תשים לב, ואז מתחיל מסע במעין מנהרה צרה, דרך הבוידעם, כלומר קרוב לתקרת החדר. מתקדמים לאט, לפעמים יוצאים מהמנהרה אל חדר ונכנסים שוב להמשכה של המנהרה. אני חושב שהבריחה מסתיימת בהצלחה, ואפילו חוזרים לחדר המקורי, אבל הפעם בהליכה, בדרך הרגילה. יש דלת זכוכית. אני פותח את הדלת.

העניין המטריד הוא שהחלום חוזר פעמיים. אחרי שהפעם הראשונה מסתיימת החלום חוזר בגרסה אחרת, מקום קצת אחר, שוב אותו מסע. אני זוכר תמונה אחת, מין רחבה באזור שמשום מה מזכיר את תאטרון גבעתיים, משטח גרנוליט כזה, ויש שם שולחנות קפה ושמשיות לבנות, ואנו צריכים לעקוף.

זה לא היה חלום קודר אבל יש בו, עכשיו, משהו מפחיד. בגלל שגיבורת החלום מתה כמה ימים לפני החלום.

ערב ליהודית מתוכנן בתועלת ספרים מזא"ה ב-23.6 ב-19:30. ישתתפו: דן מירון, מנחם פרי, יהושע נוישטיין, תמר מרין, שוקי מאירוביץ ואני.

 

2.

ביום שלישי, 17.6, בשעה 20:00, יונתן ברג משוחח אתי בבית "הליקון" (נחלת בנימין 73 ת"א), במסגרת "שלישירה". אזכיר בהזדמנות זאת את חוברת הליקון 105 ובה מבחר מתרגומי השירה של רמי סערי – 40 משוררים ותשע שפות – שיוצאת לאור בימים אלו וכבר אפשר להשיגה באינדיבוק ובהליקון. את החוברת ערכתי עם יונתן.

 

3.

ביום חמישי, 19.6, ב-19:30, שיחה שלי בבית הספר לציור "התחנה" (בן אביגדור 20 ת"א) על "תמונות של בשר", עם דוגמאות מהספר ומתמונות שאינן בספר. הכניסה פתוחה גם לקהל הרחב.

 

4.

בידיעה של מיה סלע ב"הארץ" על הוצאת עורכי "הקיבוץ המאוחד" (ובהם, יש להניח, העורכים המוכשרים של סדרת "קו אדום דק", שבה הופיע הספר מהסעיף הקודם) לחופשה ללא תשלום נערך דיון האם מדובר ב"קריסה" או ב"משבר" של ענף הספרים. אני מעדיף מילה אחרת, "הכחדה". כידוע, עבר כדור הארץ לפחות חמש עשרה הכחדות המוניות בתולדותיו, חמש מהן קשות במיוחד. המיוחד בהכחדות הוא שאחרי כל אחת מהן משתנות צורות החיים הדומיננטיות על פני כדור הארץ. מינים רבים נעלמים, ומינים מסוימים, שהיו שוליים לפעמים עד ההכחדה, זוכים ל"נישה פנויה" ומשגשגים (כך קרה עם היונקים אחרי הכחדת הדינוזאורים). וכמו בהכחדה, העניין אינו רק במינים שממשיכים להתקיים ואף משגשגים בעקבות ההכחדה, אלא במינים שנעלמים מתעודת המאובנים וממשיכים, כביכול, לא להיות.

ודאי שתמשיך להיכתב ספרות, אבל מעניינת היא הספרות שלא תמשיך להיכתב ולהיתרגם. כבר כיום, ללא כספי חוץ (המכון הפולני, המכון הצרפתי, מכון גתה וכו') היה נכחד חלק ניכר מהספרות המתורגמת; בלי כספי תמיכה היתה נכחדת הדפסת השירה בבת אחת. במציאות של הכחדה, כלומר ב"מצב חירום", יש אפס סובלנות לסיכון (מסחרי וספרותי), והספרים נמדדים לא רק בעיקר, אלא אך ורק, ביכולתם לשרוד את מנגנון ההכחדה. כבר לא "לא-נעים" לשקול אך ורק שיקול כלכלי קר, אלא זה נהיה "הכרחי" ואף "מובן מאליו" אצל מרבית ההוצאות. הוכרז "מצב חירום" בספרות, והוא משנה את טווח הדיבור ומייצר לגיטימציה לקיפאון ספרותי.

בימים אלו "רב מכר" אינו, כבעבר, "סוכרייה" או בונוס לא-מגונה להוצאה ולסופר; הוא הופך עתה למינימום ההכרחי להישרדות של הספר כפרט, ושל ההוצאה כבית גידולו. ומי שלא רוצה לשחק את המשחק (הכולל, כמעט בהכרח, "חשיפה" בתקשורת; אני מניח שאירוע ההכחדה עוד יוציא סופרים רבים מהארון במובן המיני, המשפחתי, המזרחי ומה לא, כמוצא אחרון ונוגע ללב בניסיון לחטוף מעט אוויר ביבשה המתכסה מים) מוזמן להתכבד ולהיקבר בשכבת הקרקע של יום האתמול, ולהמתין לחוקרי המאובנים של העתיד שיחשפו את עצמותיו ויציגום במוזיאון של תולדות הספרות. אולי נצא כולנו ל"חופשה ללא תשלום". למה לא בעצם?

מחשבה פתאומית: אולי זה הסבר החלום הנ"ל?

הכחדות המוניות, מתוך ניל שובין, The Universe Within, וינטאג' 2013.

הכחדות המוניות, מתוך ניל שובין, The Universe Within, וינטאג' 2013.

16 מחשבות על “חלום – הודעות – חופשה ללא תשלום

  1. אני מאמינה שנמשיך לעשות את אותו דבר, גם אם ייקבר ברגע לידתו, נמשיך להוליד ולהוליד …

  2. דרור, המסקנה היא שחוזרים ל"אבנר ברנר" או נשארים באזור הנוחות האסתציסטי העקר
    של רועי חתולים ודברי האומה הטבעונית?

  3. אז כל אחד לנפשו,דרור!

    יוצא שאין שום סיבה להתלונן על איריס (בראל) ושאר הפרסונות במדרג (שחשבון הבנק שלהם
    הוא קריטי והוא בנפשם,ואם ישמן החשבון מהפיכת הספרות כולה לנייר טואלט – מוטב.) והעיקר,
    דרור , חייו של חתול רחוב אחד במחיר הספרות העברית כולה.

    כישלון ,דרור? אכן,ללא ספק, רק שהכישלון ההוא שחרר עוצמות, בניגוד לאלה מן הכאן והעכשיו.

    מה פירוש לחזור? פירוש: לחזור לברנר דרך אבנר ברנר. ברנר, כן, ברנר, הפדופיל מעיתון
    "הארץ" של יום שישי האחרון.

    וצר לי לומר לך דרור,יש חשיבות כלשהי לנקודת מבטו של מי שחזה עוד בשנות השמונים של
    המאה הקודמת, את הקריסה הנוכחית, פרט לפרט,קו לקו. אבל גם כאן, כל אחד לנפשו. ובשביל
    מה זה טוב? אין לי תשובה. וקצבת אבטלה לעורכי "הקיבוץ המאוחד"?למה זה רע?

    1. שלום אמנון
      יש חשיבות לנקודת מבטך ואני גם מבין אותה. במובן שהיא מייצגת התלבטות פנימית.
      מצד שני, חבל שאינך יכול לראות שפרויקט כמו תמונות של בשר אינו זר למה שאתה דוגל בו. לא יודע על הצלחתו, על ההתכוונות אני מדבר.
      תיקון העולם של ברנר אינו זר לזה. ויש יותר מדרך אחת אל עיר הבירה.
      זה מעורר כבוד שיש לך אופק ברור. גם אם אפשר לתהות איך חוזרים למודל ספרותי שהיה רלבנטי בעולם כה שונה. גם עולם יהודי.
      מצד שני נראה לי שמבקר צריך לבדוק כל הזמן את האופק שלו מול המציאות הספרותית. לא לבטל את אופקו אלא לבדוק. ה״איש לנפשו״ שלך שהוא תגובה מיידית ל״סטיה״ מהדרך, בבחינת הלנו אתה אם לצרינו, הוא לא תגובה ביקורתית מועילה לדעתי.
      גם אם אניח לצורך העניין שאינך יכול להבין מדוע מישהו טורח בענייני כלבים ודגים. שבעיניו גם הם חלק מן המציאות הפצועה.

  4. דרור, הממשות כולה היא פצע וחבורה טרייה – ללא ספק,והמציאות הקרניבורית היא סינכדוכה שלה,ללא ספק.לרגע אולי נדמה שההוויה כולה נחלקת בין קרניבורים לפדופילים,והנמלט מן הקרניבור
    ימצא פדופיל או אנס מעבר לפינה.

    ובפאראפראזה על הבדיחה הידועה על הטוראי הראשון שאמר לאלוף הפיקוד "כשאנו בעלי הדרגות
    מדברים…" – חוששני שעלינו הסופרים (לא משום שאנו מה שהננו, אלא מתוקף התפקיד ההיסטורי
    שלנו) לצאת מאזורי הנוחות שלנו נראים מובנים מאליהם,שאם לא כן, בשם מה אנו מתאנים לחשבון
    הבנק של בראל או למעמדם של מנחם פרי ודן מירון (שאינו גרוע פחות מחשבון הבנק של בראל)?
    למה נטרידם באיזור הנוחות שלהם? במה הוא גרוע משלנו?

    אולי אני טועה, אבל להצגתו של ברנר כפדופיל ברוח הביבים הנוכחית (שאת מוסדותיה עיצב דן
    מירון בספרים כ"פרפר מן התולעת") חמור לא פחות מהקאניבאליזאציה של שוק = הספרים שעיצבה
    גב' בראל מ"סטימצקי". נכון לרגע זה לא חשוב מה ואיך, העובדה היא שאנו ניצבים על הריסותיה
    העשנות של ספרותנו.

    תתפלא, דרור, אני סבור, נכון לרגע זה, שאין שום טעם בגמר חשבון רווי דם עם הפרסונות
    האלה שהשחיתו ככל שהיה לאל ידם ובגיבוי כל רציוניאליזאציה אפשרית. נדמה לי שהתיקון צריך להתחיל פה,אצלנו, ולא שם, בלשכות של גב' בראל ופרופ' דן מירון בקולומביה.

    ראה נא, צבורים אצלי – וזאת אחר סלקציה קשה – כחמישים ספרי פרוזה מקור שראו אור בשלושת רבעי השנה האחרונה.אני קובע שגם בשיפוט לא מחמיר, יחסית, שני שליש מהם טוב היה אילו לא ראו אור לתוהו -אלא אם כן נקבע שגחמה של כותב (או מה שגרוע יותר – עורך) היא סיבה טובה מספיק – טובה כמו הסיבות והמחוללים של גב' בראל,למשל.אם רלאטיביזם – אז עד הסוף.

    אבל הכאוס,גם בספרות, אינו חלל ריק – הוא עשוי מספרים שמוטחים ל"שוק", היינו
    לאוניברסום שאינו יכול לקלוט אותם,אינו רוצה לקלוט אותם ,ורובם ככולם סתמיים וחסרי
    ממשות. איריס בראל, ככלות הכל, היא נציגתו של מה שקרוי "משתמש הקצה" שאמור
    לקלוט את הכל – ולדחות את הכל – גם את מצב החתולים וגם את שוועת העכברים וגם את יבבת הקוזק הנגזל (מנחם פרי) וגם את צהלות הניצחון של פלונית, שרית ישי לוי, וגם את מעמד הפדופיל
    שעוטה ברנר ככתר קוצים.

    והמצב רק ילך ויחמיר.איני יודע איך זה אפשרי, וכמה עוד יהיה המצב גרוע יותר – אני חש
    שהרצפה שוקעת עוד ועוד – והעניין מזמן חדל להיות סכום הפידיון של הדוכנים ב'שבוע
    הספר' – מחיר הספר הבודד הוא הממצא הסימפטומאטי, לאו דווקא המרכזי והקריטי של העניין.
    הוא חסר ממשות – לא היינו מן הנהנים מן הקופות המלאות ולא נסבול מן הקופות הריקות –
    ריקון המשמעות ואבדן התוקף הוא העניין בשני מצבי הקצה וגם בתווך.

    נכון לרגע זה, המצב הוא פרי ה"איש לנפשו".אופק – אין. אנחנו ממילא בדרך אל החתולים.
    ואולי באמת צדקת – כל שנותר לנו הוא לדאוג לחתולים, היינו, לעצמנו.

    1. אמנון, בעניין מירון ופרי לא אתייחס, יש לי הערכה רבה אל שניהם ואני מחשיבם כמורים לספרות שלי.
      הנקודה העקרונית נראית לי זו: שיש משום החמצה בסימון מוביל ספרותי זה או אחר במסגרת דיון על החורבות העשנות. לא שאי אפשר לבקר בחירות של עורך וכדומה, אבל לי נראה שלב העניין נעוץ דווקא בציבור הקוראים. יש גורמים רבים למצב, ורשתות הספרים הן גם חלק מזה כמובן, ואפשר לציין מגמות באקדמיה, אבל נראה לי שהבסיס הרחב לקושי הוא היעלמות סוג מסוים של קורא, וליתר דיוק של יכולת קריאה. אין לי ספק שיש לזה קשר לעליית המדיה הדיגיטלית ולתופעת הפרעות הקשב והריכוז שהפכה להיות כמעט נורמטיבית.
      איך ליישב תרבות של הפרעת ריכוז עם רומן כמו ״מכאן ומכאן״ או ״אצל״? אי אפשר ליישב.
      הקוראים, המסה הגדולה, נטשו.
      אינדיקציה לכך היא כמויות המכירה של ספרי שירה. ספר שירה שיזכה למלוא החשיפה, ולמירב השבחים, יימכר לכל היותר ב-400 עותקים. 300 הוא מספר סביר יותר, וזה עדיין בקצה העליון.
      אצל רוב המשוררים המספר יהיה דו ספרתי.
      יש כאן מהפכה שלילית בקריאה שאני לא בטוח שהסופרים יכולים להתמודד איתה. הכוחות והטכנולוגיה המשבשת חזקים מאוד.
      אני חש את זה חזק מאוד אצל סטודנטים. את חוסר השקט הזה בכיתה, לפעמים.
      האם יש מישהו שיכול כיום לשבת ולקרוא שלוש שעות ברציפות?

  5. חד וחלק, דרור – אני מסרב להכניס למשוואה את הקורא – לא בידינו הדבר,לא בשליטתנו,
    אלא אם (מה שנפוץ למדיי) – הקורא הוא מטרה למניפולציה שברוב המקרים לא צולחת, ואם צלחה –
    גב' בראל כבר דאגה היטב שהמחיר הכלכלי לא יהיה אנוש מדיי.יש היגיון מסחרי בכאוס!
    אולי ההיגיון היחיד שעוד תקף.

    את מכשיר הרנטגן עלינו להפנות בראש וראשונה אל עצמנו,כולל המורים שלנו – הם סימנו את
    המגמות של הדבר עמו אנחנו מתמודדים היום.

    ומי אחראי להיעלמות הקוראים? מי הלמיד אותם (ואת מוריהם) ספרות?! מי עיצב את הקאנון
    והקפיא אותו לאורך ארבעים השנים האחרונות?! מי עיצב את הפורמולות והנורמות?! מי פורר
    את המעגל הראשון והשני של הרפובליקה הספרותית? מי התיר כניסה של פרסונות חשודות
    מראש (תיקשורתנים/ בדרנים) אל תוך הספרות? מי עיוות את הפרספציות של קוראים לאורך ארבע דורות? מי קיבע את הנוסח? מי פירמט את הנושאים עליהם כותבים ,עד היום, את הספרות?
    איך זה ששמונה מעשר עוסקים באותו הדבר בדיוק?

    הלא עדיף היה שנשכח לחלוטין מברנר או גנסין – אבל הללו מככבים אצלנו בתפקיד הפדופיל
    התורן – מי הרביץ תורה בגברת הדוקטורית (לספרות!!) שכתבה את המילים האלה? מי פיחם את התודעה שלה עד כדי כך? גם נורית גוברין הייתה מורה שלך ? מי הפך את הספרות העברית
    לבור ביוב מנטאלי , המשכו של הצהוב העז? מנפשה חזתה דבר? לא ממוריה?! איני מאמין.
    רחוק מן הדעת,דרור!

    בעולם ממנו אתה בא, האם היה קם מאן דהוא ומעז לטעון שמשה רבנו פדופיל בלא שימלקו
    את ראשו (טוב, רק מטאפורית)? שאברהם אבינו סרסור זונות (יש סימוכין)? שהנביא ירמיהו
    סוכן זר ומרגל? מה דעתך?

    אנחנו,דרור,המשכם של האנשים האלה, כדרך שהקברנות היא המשכה של הרבנות, כמאמר
    השיר של ויזלטיר. אני,במזל גדול ובמחיר מר,ניצלתי מתגרת ידם של האנשים האלה שאתה מונה כחשמני=כניסיית השכל שלך.אבל האחרים? ועכשיו נקום ונציל ,מכוח היפקחות התודעה העצמאית של עצמנו, איזה חתול ונבכה תרנגולת שחוטה. אינך חש שזה מה שמכונה בדיני השחיטה "כיסוי דם"?!

    אני סבור, דרור, שאילו הערכת את מוריך, היית בא עמם חשבון מר, עמם ולא עם ה"מדיה הדיגיטאלית". ועם הפרעות הקשב.יש צדק בדבריך – הפרעות הקשב מאפיינות בראש
    וראשונה את ה ס ו פ ר י ם עם או בלי מרכאות כפולות.

    לא אוכל לבוא בטענות אל ה ק ו ר א י ם – הלא אילו ברירה הייתה בידי ובהיעדר תחושת
    החובה לא הייתי שורד את עמוד הפתיחה של שני שליש מתוך חמישים הספרים האלה
    שאני אוחז ביידי (כדרך שמאוחזים מוצג משפטי מרשיע) שראו אור בשנה הקלנדרית האחרונה. והאמן לי,אינני קורא ספוראדי כלל ,איני צורך שום מדיה דיגיטאלית,איני זה שלידיו תוקעים משרתיה של בראל ארבע במאה. אני קורא ספרות עברית באדיקות עילאית ארבעים וחמש שנה בקירוב.

    אפשר לקיים השעיית שיפוט, פיזור מטרות בשטח, אבל לספרות עצמה,ממנה אנו חיים אין
    בכך שום עזר. לתחושתי,כל התפישה שלנו מעוותת ונקועה, וזקני המשחיתים ,הללו שהזכרת
    בשורה הראשונה בתגובתך, עומדים מעלינו כצל.

    ללא חשיבה מחודשת, ללא קימום מחדש של ההירארכיות והרפובליקה הספרותית (אפילו קימום
    מכאני פרי ברירת מחדל),ללא אכיפה עצמית של נורמות תקיפות (ואפילו ילקחו מן המדף של העבר) ,ללא הקפאה מוחלטת (זמנית) של המיכאניזם הפרוע של הדפסת הספרים (וישירות למגרסה)
    המצב ידרדר עוד ועוד. עד לאן? ובכן, האפקט הציבורי של ספרותנו הנוכחית כל כך עלוב ומביש
    – שאיש לא יניד עפעף.

    ולבסוף,דרור,תיקון טעות : שלוש מאות עד חמש מאות הוא היום מספר הקוראים הממוצע
    של ספר פרוזה מקור. בשירה המצב חמור לאין שיעור .מספר הקונים מתקרב למחוז הבלהות
    של האפס המוחלט,כי צדק פואטי הוא צדק פואטי,אין מלפניו לא שחוק ולא הנחות 'שבוע הספר'.

    .

  6. בעניין המאמר על ברנר, הוא היה אכן תמוה, הן במניעיו והן בהנמקות הרופפות שלו.
    באשר למורינו, יגנו על עצמם, איני סנגורם.
    את הרפובליקה הספרותית איני יודע איך לקומם. בזמנו חשבתי על רעיון של אתר וורדפרס פשוט, כמו האתר הזה, שחמישה-שישה מבקרי ספרות יוכלו להיכנס אליו מעת לעת ולכתוב בו באופן בלתי תלוי זה בזה. אתר שיוקדש אך ורק לביקורת ספרות עברית.
    האם אתר כזה יועיל במשהו? יעניין מישהו? איני יודע.
    מכל מקום, תודה על השיחה.

  7. לגופו של עניין: המאמר שתולה בברנר פדופילה הוא המשכה של מגמה קיימת ומיוסדת באקדמיה
    הספרותית.הגברת העלובה הזאת לא הייתה מעזה דבר על דעת עצמה, אבל כמו שאתם אומרים,
    גם לתרנגולת מרוטה יש סוג מסוים של תודעה.

    "מורינו" מוגנים היטב.הם שמורים בכספת עצמית. אנחנו (והספרות) צריכים הגנה אקטיבית.

    אותם מאה אנשים המקיימים איזה שהיא פעילות ערכית בספרות (שאינה מצטברת לשום דבר
    משמעותי) חייבים להתכנס ולהחליט על דרכי פעולה.עוד אתר זה עוד מאותו הכשל.

    היה בטוב.

  8. דרור, לגבי החלום שלך – הלא מילולית, אתה רוצה להוציא את יהודית הנדל מחשיכה לאור, להכניס אותה דרך הדלת הראשית (שאיפה ראויה לגמרי כשמדובר בהנדל). החלום מתחיל בבית חולים (קיר לבן? ירקרק?), נמשך בבוידעם (בטון, באפלולית) ונגמר בזכוכית (שקופה). האם הלכתם הליכה רגילה? או זחלתם? או התגנבתם בזינוקים?
    הסיום נשמע די אופטימי. והפעם השנייה אופטימית אף יותר – המסע הוא כבר לא בבוידעם אלא בחוץ ובמקום ציבורי שקשור בתרבות. מין שיפור של גרסת החלום הראשונה.
    מעניין לחשוב מיהי האחות השומרת.

  9. לדרור, גם על הציור אמרו שהוא מת ועדיין אומרים, ולמרות זאת הוא חי וקיים. גם למדיומים מינוריים יש קיום אני יודע שאתה לא טוען אחרת.

  10. דרור, תודה על הדברים. אני חושש שהתהליך שבו חוזות עינינו מקורו אינו רק במשבר שוק הספרים ובשאלות הנוגעות בעתיד הספר (המעבר המסתבר למול"ות דיגיטלית), אלא בכרסום הולך ומתמיד בטקסט הספרותי כאמנות, והתייחסות גוברת והולכת של מולי"ם לספר כמוצר צריכה מבדר, חלק מתעשיית הבידור העולמית. כשם שהתוצר האמנותי של הוליווד בשנות הארבעים היה שונה, מעמיק ומגוון בהרבה מן ההיצע ההוליוודי הקיים היום (אין כיום דמויות בשיעור קומתם של פרנק קפרא, פרסטון סטרג'ס, בילי וויילדר, אלפרד היצ'קוק, פריץ לאנג וכיו"ב); כך שוק הספרים העולמי הולך ומצטמצם אל ספרי-נוסחא וחיקויי-חיקוייהם. בְּמקום זה, מקומם של ה- Authors שהוא ממילא בשוליים, נדחק לשולי- השוליים ועתים הופך גם אקס-טריטוריאלי. פנים אחרות של התופעה היא הפיכתם של סופרים מצליחים לסליבריטאים, המתבקשים להיראות ולנכוח, וגם לשחרר מדי פעם איזו אמירה פרובוקטיבית כדי להישאר חיים בתודעת הציבור. כמובן, שלתופעות כאלו אין כל קשר למעשה היצירה הספרותי, ובכל זאת, נדמה לי, כי כחלק מן הסחף אחר תעשיית הבידור, אמנים מבינים כי על מנת להמשיך להצליח עליהם להיות דמויות ציבוריות, כאשר מילת המפתח היא "נראוּת". ברור כי מי שמקבל על עצמו את חוקי המשחק הללו ישרוד. השאלה היא אילו פנים תלבש יצירתו הספרותית העתידית, בתנאים האלה.

סגור לתגובות.