סֶלְפִי נקמה

יש משהו נכון ב"סֶלְפִי נקמה" שאני מבין שנהיה פופולרי בימים אלו. לנקום משמעו להסתכל על עצמך, לא על הזולת. לא על הזולת שאת דמו אתה נוקם, שבעצם אין שום קשר בין פעולתך לכאֵבו (גם לא קשר רגשי, ומיותר לציין שלא קשר מעשי), ולא על הקורבן האקראי של הנקמה שאתה אדיש לזהותו, לפניו, למעשיו. ממש כפי שבסלפי במוזיאון אתה לא מתעניין באמנות אלא בדימוי-העצמי שלך כמבקר במוזיאון לאמנות (התמונה למעלה).

לנקום משמעו להתענג על עצמך ממלא תפקיד שהוא פנטזיה על גבורה, וליתר דיוק פרודיה על גבורה (הנוקם אינו מודע לכך שזו פרודיה, למרבה הצער). מעניין שחלק ממצטלמי "סלפי הנקמה" מסתירים את פניהם. יש לכך כמובן טעם מעשי, אבל מבחינה סמלית זהו סלפי שלא מסוגל אפילו להביט בפני ה-self שלו עצמו. כלומר, צילום מציאות שכל כולו הסבת מבט מהמציאות: לא מבט בחף-מפשע שאתה נוקם בו, לא מבט בחף-מפשע שאתה זועם על הפגיעה בו, ולא מבט בעצמך.

מיותר לציין שאני מתנגד לנקמה של בני כל הדתות.

וגם: אבות ישורון על השנאה.