הבחילה

לפני כמה ימים הפלגתי עם אשתי בים התיכון בסירה של חבר. ההפלגה תוכננה לכמה שעות, אך הסתיימה אחרי 10 דקות, מכיוון שהיא, אשתי, אחרי כמה רגעים, הפכה לאפורה, והכריזה כי מותה קרב. בחילה על הים היא אחד העינויים הגדולים שיש כי אי אפשר להימלט ממנו: המרחב עצמו הופך לעינוי שלך. תוך דקה אישה הופכת מבריאה לגוססת כמעט. חזרנו לנמל מיד וההפלגה בוטלה.

במתחם המרינה בהרצליה, שהוא אחד משיאי הכיעור התכנוני הישראלי ואולי העולמי, חלפנו, בידנו שקית ההקאה מהסירה, ליד המסעדות ואוכלי הבשר. וחשבתי על מאות אלפי האפריקאים שלא ראו את האוקינוס, והובלו יום אחד להפלגה הארוכה לאמריקה. גם אם שוכחים את הצפיפות, את עינויי העבדות, את הגעגוע, ומשאירים אך ורק את עינוי הבחילה של ההפלגה, הארוכה בהרבה מעשר הדקות שלנו, עולה מציאות שאי אפשר לשאת.

וחשבתי, כשהשלכנו את שקית ההקאה בפח האשפה הגדוש של אחת ממסעדות הבשרים במרינה, על אלפי בני הבקר והצאן המובלים לאחרונה בים לישראל. האם הבחילה האינסופית הזאת שהם חווים (שוב, גם אם נשכח – ואיך נשכח? – את השחיטה, הדחיסה, ההתעללות של המובילים, קריעת עגלים מאמותיהם) לא עוברת, ולו טיפה ממנה, אל צלחות הסועדים ואל קיבתם? האם מאוקיינוס של בחילה קולקטיבית לא שורדת ולו טיפה אחת של בחילה, להעכיר ולקלקל את התיאבון אל הנתח הצלוי? האם לא יפנה אחד מהסועדים אל המלצר ויגיד, "סליחה אדוני, אני מבקש להחזיר את המנה, יש לזה טעם לוואי של עינויים"?

https://www.facebook.com/IsraelAgainstLiveShipments?fref=ts