הערה אגב פטירתו של פרופ' בנימין הרשב

באקדמיה מודאגים מהירידה במספר התלמידים במדעי הרוח באוניברסיטה, ובכלל זה בחוגים הספרותיים (שבשניים מהם אני מלמד), אך המדיניות האקדמית תורמת לירידה זו לפחות בדבר אחד, והוא המסר הסמוי אך הברור לאנשי אקדמיה שלא "להשחית" את זמנם ואת כתיבתם בכתיבה לציבור הרחב. אין כמובן איסור על כך, אבל אין גם קרדיט (=קידום) על כך, ובעולם האקדמי התחרותי די בכך: המרצה ההגיוני לא יתרום דבר למוספים הספרותיים, לא יתרגם ספרות, לא יכתוב ספרות, לא יערוך ספרות ולא ירצה על ספרות בפורומים פופולריים.

בנימין הרשב ז"ל פעל אחרת. לצד מחקריו הוא גם כתב וכינס שירה ותרגם הרבה מאוד והנגיש את תרגומיו במבואות, כפי שהצצה ברשימת פרסומיו תוכיח. אני יכול לדמיין סטודנט שקורא את תרגומיו של הרשב ל"סיפורי רכבת" של שלום עליכם ואומר לעצמו, כן, אני רוצה ללמוד את זה ברצינות — ובא ללמוד ספרות יידיש אצל המתרגם, שהוא גם מרצה. אני, למשל, הלכתי ללמוד ספרות הרבה בגלל פעילותו של מנחם פרי כעורך ספרותי, ורק אז נתקלתי במחקריו האקדמיים.

המדיניות האקדמית היא בעלת היגיון פנימי איתן, לכאורה: כמו כל מפעל, האקדמיה מעוניינת שהעובדים ישקיעו את מרצם ותבונתם פנימה, בתפוקת המפעל, ולא החוצה, בדברים אחרים. לכן, רק פרסומים שעוברים את ההליך השיפוטי נחשבים ראויים ומזכים בקרדיט. כל היתר, לכל היותר, נסבל ברטינה שקטה. הבעיה היחידה בהיגיון הזה היא, שהוא יכול לעבוד בתרבות שבּה יש כוחות אחרים שיביאו את הציבור אל הספרות, ואת חלקו גם אל הרצון ללמוד ספרות. במקרה של תרבות כזאת, המנגנון יכול לעבוד: אנשי האקדמיה יעסקו בענייניהם, וסוכנים אחרים ייגרמו לסטודנטים להירשם.

בישראל, מסיבות שאין זה המקום להרחיב בהן, זה לא כך. הסוכנים החוץ-אקדמיים, במידה שהם קיימים, כוחם דל. הספרות העכשווית, למעט חריגים חשובים אך לא רבים, לא תביא אנשים צעירים לחשוב שספרות היא דבר שראוי להשקיע בו את החיים וללמוד אותו, מפני שחלק הארי של הספרות המצליחה אינו דורש לימוד והתעמקות, בדיוק להיפך.

לכן האקדמיה אינה יכול "לבנות" כיום על אף אחד חוץ מעצמה, מאנשיה, שיקיים אותה מבחינת משיכת סטודנטים. אילו הדבר היה תלוי בי (והוא רחוק מלהיות תלוי בי, בהיותי רק עמית הוראה במשרה חלקית, מה שכונה בעבר "מורה מן החוץ"), לא רק שלא הייתי אוסר בשתיקה על פעילות ספרותית לטובת הציבור, אלא הייתי מחייב כל מרצה לעשות כך כחלק שגרתי מהגדרת המשרה. למשל, לקבוע ש-20% מהעבודה חייבת לצאת לציבור. כל אחד לפי נטיותיו וכשרונו: תרגומים, ביקורות, כתיבת ספרים פופולריים, הרצאות, עריכה. רוב המרצים היו נהנים מזה, ולו ברמה של המשוב האנושי מקוראים.

זה לא רק מטעמים אלטרואיסטיים של השבת השקעה לציבור, המממן בחלקו את האוניברסיטה, אלא מטעמים אגואיסטיים של המוסד עצמו. אין סתירה בין השניים. "הציבור" הזה, שאליו אני מציע לפנות כמדיניות עקבית ומתמדת של האוניברסיטה (ולא רק פעם בשנה, באירועים כמו "מדע על הבר", החשוב כשלעצמו!), הם ההורים של סטודנטים, שיחליטו אם ראוי לשלם שכר לימוד על לימודי ספרות עבור בנם, והם הסטודנטים העתידיים עצמם.

נדמה לי שברכט (שהרשב תרגם) אמר פעם, שלמראה הצגה הוא רצה שהצופה ירגיש שהוא בתוך תיאטרון, אבל גם בתוך העולם. הייתי שמח אילו החוגים לספרות היו נותנים לנו הרגשה דומה. אפשר ללמוד את זה מהרשב, אדם ששמו נישא בימים אלו בפי כל לתהילה ובצדק, אך ספק אם מורשתו, כפי שהדגים אותה בעצם פעולתו בשדה הספרותי, תזכה להמשך.

17 מחשבות על “הערה אגב פטירתו של פרופ' בנימין הרשב

  1. באנגליה פנייה לקהל הרחב נחשבת מאוד עבור קרדיט אקדמי, במיוחד במדעי הרוח. 'אימפקט ציבורי' חשוב לא פחות, ולעתים יותר מאיפקט אקדמי. בין היתר מהסיבות שהזכרת בפוסט, וכן מתוך הבנה שאם הציבור מממן את האקדמיה – הוא זכאי לקבל ממנה בתמורה.

  2. גם אופן הלימוד בפקולטה מוביל לכך – עבודות אקדמיות נוקשות וחסרות מעוף. גישה של "יש פתרון אחד" לניתוח יצירה, שרווחת אצל כמה מרצים. כך שגם מי שכבר מגיע לפקולטה, כנפיו מקוצצות הרבה לפני המחשבה ליצור

  3. לפני איזה שבועיים, בישיבת מערכת של אלכסון, התלוננו כולנו על כך שקשה לגייס כותבות וכותבים אקדמאים, במיוחד בתחומים מדעיים. אחד המשתתפים (דוקטורנט באונ' ת"א שאת כתיבתו באלכסון אני אוהב) טען בדיוק מה שכתבת כאן וזה היה מאוד מבאס לשמוע. ועכשיו אני סקרן לשמוע דווקא את החלק שהשמטת- למה בישראל זה כך. חשבתי שאולי זה קשור למה שכתבת על הסוכנים החוץ-אקדמאים שבישראל כוחם דל או שהם בלתי קיימים ואז, בהנחה שהאקדמיה בישראל מתיישרת לפי סטנדרטים אקדמאים בינלאומיים, נוצר אצלנו ואקום. אבל אז קראתי את התגובה של גידי, על כך שבאקדמיה באנגליה פניה לקהל הרחב דווקא נחשבת למהלך רצוי ונחשב, אז אני לא יודע… זה באמת חבל.

    1. בר, זה דורש בירור, אבל אולי זה קשור לקוטן של המדינה ושל הרפובליקה הספרותית, שמקנה משקל גדול לכל גורם-השפעה; אולי זה קשור לכל המצב הידוע של שוק הספרים הריכוזי ולהטייה שלו לכיוון הספרות הפופולרית (כלומר, יש הרבה פחות בולטות לספרות טובה והאווירה הכללית (לא כולה) סביב הספרות ממוקדת ברווח / הצלחה מיידית, ופחות קשורה לערכים ספרותיים). אפשר להוסיף לאמור לעיל שפרסום אקדמי, אגב, גם בתחום הספרות העברית, מוטב לו שיהיה באנגלית ויתפרסם בחו"ל. זה מעלה לאין שיעור את ערכו מבחינת הליכי הקידום. כלומר, שחלקים גדולים מהפעילות האקדמית כלל לא מתפרסמים בישראל – כתבי העת יוצאים בארה"ב, הלשון היא אנגלית, והזיקה למתרחש כאן מוחלשת עוד יותר.

  4. שטויות. הרשב נכנס לענייני הכתיבה החוץ אקדמית בעיקר כשהיה כבר פרופ' מן המניין ולא היה לו להיכן להתקדם יותר אקדמית.

  5. בישראל כתיבה לציבור נחשבת ומקובלת יותר מאשר בארה"ב ויש אצלנו דוגמאות של אנשים שקודמו הודות לכתיבתם החוץ אקדמית וגם כאלה שקודמו למרות כתיבה כזו, וגם כאלה שלא קודמו, אבל נדמה לי שלא זו היתה הסיבה. אני חושבת בעיקר על החוגים לספרות בבן גוריון ובאוניברסיטה העברית ובמידת מה בחיפה שיוצרים ומתרגמים וכותבי מסות קודמו בהם. לא עולות על דעתי דוגמאות בבר אילן ובתל אביב, אבל אשמח אם יתקנו אותי.

    1. גלית, יש לי הרגשה שהשמות, ששנינו מכירים, שייכים לדורות קודמים. כלומר, שזה לא קרה בעשר-חמש עשרה שנים האחרונות. כלומר, שייתכן שזה היה יותר אפשרי בעבר, וכיום בכלל לא.

      1. אולי זה לא עניין של דור אלא מעמד? בעלי הקביעות (מטבע הדברים, בני הדור הוותיק) עוסקים בכתיבה לציבור הרחב, עריכה, תרגום וכדומה, ואילו הצעירים יותר, חסרי הקביעות, הנדרשים למכסות של פרסומים אקדמיים, אינם מתפנים לכך? (ובני המזל מביניהם שיקבלו קביעות, יתפנו לכך בעתיד).

  6. אני מבין שבמקום לתת כסף לזקנה בשדרות נותנים כסף לכרטיסי טיסה לכנס למרצה בפיזיקה או אפילו ארכיאולוגיה. אני לא מבין למה צריך לקחת מהזקנה הנ"ל כסף למשכורת חוקר ספרות. הרי מחקר הספרות לא קידם את האנושות לשום מקום. תשאלו אדם סתמי ברחוב האם הוא מכיר פיזיקאי ידוע וחוקר ספרות מפורסם. התשובה ברורה לכם. הנורא מכל שחקר הספרות מגיע לבתי הספר שגורם לתלמידים לשנוא את הספרות, תשאלו כל תלמיד תיכון מה הוא חושב על ספרות.

    1. אסור לנו לפול לפח היקוש הזה של זקנה במסדרון מול כסף למרצה לספרות. יש כסף לשניהם ובשפע אם יפסיקו לזרוק כסף ציבורי להטבות מס ושאר ירקות.
      שנית אם אתה מתלונן על היחס בתיכון לספרות אז מה נאמר לגבי היחס למתמטיקה? תשעים אחוז מהמדינה הזאת בפוסט טראומה ממתמטיקה בתיכון.

  7. דרור, זה יותר מאשר תפיסת המפעל ושל החוקר כעובד פס-יצור או כפקיד-מאמרים; לטעמי, העובדה לפיה במוסדות אקדמיים דווקא בתחומי מדעי הרוח הפכה פעילות של תרגום או יצירה ספרותית או הרצאה חוץ אקדמית לקהל הרחב, או הנחיית קבוצות וסדנאות, למעין מידה מגונה (נתקלתי כבר בתופעה לפיה גם אהדה רבה של סטודנטים כלפי מרצה זוטר נשמרת לו כרבב ולא כמעלה אם אינו מקושר לאנשים החזקים בתוך המערכת הספציפית), תלוי ברצונם של הפרסונות החזקות במערכת לשמר את כוחן, שהרי כל זמן שלא קידומן ולא הערכתן תלוי באהדה חיצונית אלא אך ורק בפוליטיקה המערכתית, בהיותם בכירים ובני-סמכא הם יכולים לשמר את מעמדם ואף לחזקו, ולדחות חוקרים צעירים (שאינם עושים את דברם) בקש. בשלב כלשהו נמאס לי מכך שכמה פוליטרוקים-בריונים (שחלק ניכר ממחקריהם נכתב על ידי עוזרי מחקר, ובמקרה הטוב עבודתם זוכה לעריכתם, ואני אומר זאת על סמך ידיעה) מנסים להצר צעדיי, לבלום את דרכי, או להסביר מדוע אני מאוד מוכשר אבל איני "פילוסוף" (כל לימודיי היו בפילוסופיה, מחשבת ישראל ותלמוד) אלא "היסטוריון של המדעים והרעיונות" וביום אחר ש-"איני היסטוריון של הרעיונות" אלא "חוקר יהדות" וביום אחר "לא חוקר מחשבת ישראל אלא חוקר פילוסופיה ערבית" ואח"כ "בלוגר חובב ספרות" ועוד כהנה וכהנה (אף פעם לא מתאים). פשוט הבנתי שזה בזבוז זמן גדול להמשיך להתעסק איתם. הגשתי מה שהייתי צריך להגיש, ודאגתי להמשיך בדרכי.

  8. את הפזמון הזה, המאשים את האקדמיה ואת אנשיה בדלדול המעורבות של חוקריה וחוקרותיה ובדעיכת מעמדו של "האינטלקטואל הציבורי", כבר שמעתי השנה (מעמרי הרצוג) והתעצבנתי על אותו עיוורון מוחלט לתהליכים כלכליים, תרבותיים, תקשורתיים, וחברתיים שלאקדמיה אין חלק בהן: קודם כל, הפרגמנטציה המוחלטת של מרחב ציבורי-תרבותי סמכותי אחד לעשרות קבוצות עניין בלתי קשורות. שנית, גסיסתם של כתבי עת אינטלקטואליים והעיתונות בכלל, ועימן מוסר התשלומים שלהן. כמו שנאמר פה, הרשב פעל לאחר שקיבל קביעות, הוא קיבל כסף הוגן על העבודה שלו, והיא הוערכה בהחלט. היום אין מקום ואין כסף ואין מרחב ואין זמן לאינטלקטואלים ציבוריים. כן, בטח, אני מת לכתוב לציבור הרחב. אבל איפה? בשניים וחצי מקומות שקומץ מרושת היטב כבר תפס למאתיים השנה הקרובות? מכללה שמתהדרת באוריינטציה לפריפריה כמו, נניח, ספיר, מקימה כבר כתב-עת, אז מי האינטלקטואל הציבורי שיערוך אותו (בהרבה יותר כסף ממה שאני מקבל כמרצה מהחוץ)? הטאלנט, עורך המוסף האליטיסטי בהארץ. אני משקיע מאות שעות בלהיות "אינטלקטואל ציבורי", על חשבון הזמן, המשאבים הפיננסיים, והמטלות האקדמיות שלי. אין אפילו פורום אחד שמוכן לפרסם אותי. אף פעם (חוץ מאתרי הבית שלי, שבהם אני מעורב וחבר מערכת, כמו קפה-גיברלטר). כולם מפרסמים כבר את דרור בורשטיין (למשל; או עמרי הרצוג. אין פה שום כוונה לעלבון). אין להם עוד מקום לעשרות אקדמאים צעירים וצעירות. וגם לא כסף. ואפילו לא נימוס לענות בשלילה. קודם שיהיה מקום. אחר כך נדבר על קרדיט אקדמי (ואפילו על יוזמות אקדמיות בתחום הזה)

    1. עמוס, ברור שהתמונה רחבה ומורכבת ולגופו של עניין מה שתיארת מקובל גם עלי ורק רמזתי לו באחת הפסקאות. רציתי רק להעיר משהו נקודתי. וגם אני כמוך מפרסם את רוב הטקסטים באתר הזה.
      מה שניסיתי לומר הוא שאולי את הגורמים שאתה מונה אין ביכולתנו לשנות באופן דרמטי. אולי המעט שאפשר לעשות הוא מה שניסיתי לתאר, בפנייה ישירה למי שעוד מעוניין. תודה.

סגור לתגובות.