הנהר

ביקרתי אתמול בתערוכה של דני קרמן בבית יד לבנים ברעננה (רח' אחוזה 147). ההרגשה היתה כאילו דמויות מציור גדול טיפוסי של בוֹש או ברויגל ברחו מהציור ונפוצו לכל עבר. יציאת הדמויות מהספרים מאפשרת להם גם להיפגש ולהתחבר זו לזו הופכת אותם לאזרחיות בקרקס נודד גדול. רק בשביל זה כדאי להגיע לרעננה.

אבל זה לא הכול. היתה לי הפתעה גדולה ומעוררת-מחשבה בסוף התערוכה. שם, בפינה ממש, הובאו כמה עבודות מוקדמות של דני. אחת מהן, הדיוקן הזה (צילום חובבני שלי), ממש עצרה את נשימתי. זהו הדפס (חיתוך לינולאום) – מגיל 16. נושא העבודות המוקדמות של אמנים הוא דבר שתמיד עניין אותי – הרגע הזה שבו האמן כבר אינו ילד-משרבט (מבלי להמעיט כמובן ביופי הרבה של שרבוטי ילדים) ודורך כבר על קצה השטיח של שפת האמנות. לפעמים יש שם הישגים שלא חוזרים אליהם משום שזהו רגע שבו התמימות והמיומנות נמצאות באיזון שאחר כך מופר בהכרח. מעניין שהדיוקן הזה דומה קצת לאופן שדני נראה היום, כמעין נבואה. ומי יודע, אולי המודל היה אביו או קרוב אחר, ומכאן הדמיון.

נפלא בעיני האופן שבו הזקן והכובע מקיפים את הפנים כשתי פרוות, ואיך הופעת הדיוקן מצד אחד ברורה ומצד אחד נראית כפנים שצוירו בגשם שיורד. או מבעד לחלון בגשם, או שהפנים עצמם גשומים. הכתף היא כבר לגמרי ממטרית, כמו פיסת נוף. בתוך כל הירידה הזאת הפנים שקטות מאוד, פונות פנימה אל השחור, כמעט נעלמות.

מעבר ליופיו של ההדפס, חשתי בבת אחת הבנה פתאומית ש"סידרה" לי את עבודתו של דני בבת אחת. פתאום התברר לי מהיכן הוא בא – מורשת הדפסי האקספרסיוניזם הגרמני ובעיקר מופעיו המקומיים (יעקב שטיינהרט במיוחד). זה מעניין, כי משמעות הדבר שרבים כל כך מספרי הילדים בעברית, שדני אייר, הם טרנספורמציה של המורשת האקספרסיוניסטית ותרגומה ללשון הילדים. מורשת זו, שהאקספרסיוניסטים עצמם זיהו את התחלותיה כבר ברנסנס (למשל מתיאס גרונוולד) היא עתיקה מאוד, וכך יוצא שילד ישראלי בימינו עשוי לקבל את רוחו של גרונוולד, דרך ממשיכיו המודרניים בגרמניה (למשל גיאורג גרוס) והמשך עבודתם אצל שטיינהרט ואחריו – קרמן. זו מחשבה מרתקת בעיני על הדרכים השונות של נְהר האמנות למצוא נקיקים ולפלס למימיו דרך בעולם, באופנים לא צפויים, נפתלים ומפתיעים.

אני מצרף כאן רישום נפלא נוסף של קרמן, לכלב "בלק" של עגנון. איזו יד קלה, ואיזו תפיסה מדויקת!