יעל סקלייה, ציורים חדשים, גלריה רוטשילד אמנות (שבוע אחרון לתערוכה)

yael

זה אחד הציורים היפים בתערוכה שיש בה הרבה שיאים. המילה "שיאים" עלולה להטעות, כי הטון של הציורים האלה נראה צנוע או חרישי. אבל לא צריך יותר מכמה רגעים כדי להתחיל לחוש את המתחים הדרמטיים שהם מבליעים מתחת לטון המינורי ולפורמטים הקטנים. ככל שהדברים קרובים להיעלמות כמעט, ככל שהם רמוזים יותר, עוצמתם רבה יותר. בציור אחד אלו חריצים אנכיים זעירים שהשמים שואלים ממשטח הבד שמתחתם, חריצים ששבים ומופיעים "בהגדלה" בדמות חלונות צרים וגבוהים בבית עצמו. הבית עצמו, כמו בשירה של זלדה, אינו 'שָׁר שִׁירִים עַל קִרְבַת הַתְּהוֹם', אלא פשוט חי על התהום הזאת, שכמו מטפסת מלמטה אל חלקו התחתון, כשרך של צל המכסה את הקיר כולו.

מתח דומה ניכר בצורה גלויה יותר בציור אחר, שבו משטח ירוק הופך כמו בבת אחת לסבך עצים כהה יותר. כוחו של הציור יובן, אני חושב, אם נחשוב עליו כדומה לנוף ימי – כלומר דינמי: כביכול המשטח וה"קיר" הם רצף אחד, כמו גל מתנשא שאינו נמצא שם הרחק, אלא מתקרב לעברנו. אבל גם כציור סטטי, העלייה האנכית הפתאומית מתוך המשטח הרציף עוצרת נשימה דיה. ומעבר להם, רכס ירוק ורכס חום ממשיכים את המפגש, בדרכם שלהם.

בציור "זֵר של חורף" (Winter Bouquet), המוצג למעלה, הבחנתי, לפני השפע שעולה מן האגרטל השחור, דווקא בצמד הצללים. יש שניים. ואולי זהו הציור בתמצית. מפני שהפריחה – עלים, פירות, אצטרובלים – שעולה מהאגרטל דומה ביסודו של דבר לשני הצללים האלה. מדבר אחד נולד שפע. וגם שני צללים הם "שפע" ביחס לצורת האגרטל האחת: מצורה אחת סגורה יש כבר תיאטרון צלליות קטן, שתי דמויות, פונות כל אחת לכיוונה. האור הוא, כמובן, דמות נוספת – כמו בכל תיאטרון צלליות.

זה מה שקורה גם למעלה. קשה לתאר את החשמל החושי שיוצרת הקרבה בין אצטרובל ולימון או תפוז (?). אפשר לחוש את זה אם מנסים ללעוס את הציור – לחוש את זה לא רק כצורות אלא גם כמרקמים וטעמים. הצורה העגולה והצבעונית של הפירות דומה מצד אחד לזו של האצטרובלים, אבל ההבדל חשוב לא פחות: מול האינטרוברטיות המסתירה של הצורות הצבעוניות בוקעים האצטרובלים החוצה, גלויים יותר, זקנים יותר, ענייניים יותר, מסתופפים עם הצעירים – כמו שני נערים שנקלעו אל צל בחצר בית קיט של קשישים. ומקבלים אותם יפה. אבל האצטרובלים אינם יבשים כפי שהם נראים – הרי הם חלק ממערכת הרבייה של המחטניים. אצטרובל הוא עניין לגמרי ארוטי.

המרחב כולו משתתף בזה. משחק הצורות והצבעים של הקירות והשולחן ממשיך את המגוון של הזר בשפתו שלו, הגאומטרית יותר. אם השולחן הוא אגרטל, הקירות הם פרחים שעולים מתוכו לכל עֵבֶר. הציור מעניק לצומח שלו פיסת 'שמַים' בדמות מרובע כחול כהה. הזֵר שואף לא רק למעלה אלא גם לשם, ומתחיל לנוע שמאלה, מצמיח מעין ראש ואוזניים, נהיה חי, ואז, ממש בקצה, חוזר אל החושך שממנו הגיח. כל הזר הזה, כל הציור בעצם, פועל כ'אצטרובל' אחד גדול, פותח אפשרויות מרובות משורש אחד, מעמיד מפץ-גדול קטן, מונח בשקט על שולחן הבית, מחכה להיראוֹת.

 

1.12.15

2 תגובות בנושא “המפץ-הגדול הקטן

  1. איזה יופי, דרור. התמונות וגם המילים – דואט שנכנס לאמצע הבוקר החורפי ובבת אחת פותח עוד מימד. תודה מיוחדת. דנה

סגור לתגובות.