חנות הספרים. טיוטה למיזם

ביקרתי בחנות הספרים הנעימה ״חברותא״ ברחוב הל״ה בירושלים לפני מספר שבועות. עמדתי בחנות מול הספרים, שרובם ככולם ספרי קודש ומקצתם ספרי מחקר על ספרי קודש. הצבע השולט בחנות הוא החום של כריכות הספרים. זה שונה מאוד מהצבעוניות המתאמצת של הספרים החדשים בחנויות הרגילות. הזמן בחנות הזאת (ויש כמובן עוד כמותה) הוא אחר. רוב הספרים שם נכתבו לא לפני מספר ימים, חודשים או שנים – אלא לפני מאות, ואף מאות רבות. בעוד שבחנות ה״רגילה״ שם המחבר יופיע תמיד על הספרים, ולפעמים במובלט יותר מהכותרת, בחנות הקודש שם המחבר לא יופיע תמיד, והדבר אינו מעורר שום תמיהה, ואיש לא מטריח את עצמו לתהות על זהותו. ממילא, תעשיית התדמיות של סופרים דוממת שם. אף אחד לא יראיין את מחבר מדרש פרקי דרבי אליעזר וישאל אותו על חוויות נעוריו פשוט מפני שאיש אינו יודע מי חיבר את הספר. ״אין עם מי לדבר״. – כלומר, יש: עם הטקסט.  

בדיון הנמשך על חנויות הספרים – רשתות גדולות מול חנויות עצמאיות – מדברים בשבחן של החנויות העצמאיות מבחינות שונות. הן לא נכנעות לתכתיבי השוק לכאורה, ושוקלות שיקולים ספרותיים ולא רק מסחריים. יש בזה כמובן מן האמת, אבל אין זאת כל האמת. שהרי קל יותר למצוא ספר על אסכולת הנגרות הפינית-נורבגית או על קליגרפיה אינדונזו-קוריאנית בחנות ספרים עצמאית הנחשבת טובה מאשר מהדורה של ספר הזוהר, או אחד המדרשים החשובים, או גמרא, ר״ל. ויש להודות על האמת, שבכמה מסניפי הרשתות מדף היהדות חזק יותר מאשר בחנויות העצמאיות.  

מנקודת המבט של מלוא הטווח של הספרות העברית (האין זאת נקודת המבט הטבעית?), כל החנויות חסרות: החנויות החילוניות (עצמאיות ורשתות גם יחד) עוסקות לכל היותר במאה שנות ספרות, ולרוב בחמישים שנה. אם נניח שהתורה התגבשה בסביבות שנת 500 לפנה״ס, הרי שבחנות ישראלית ממוצעת יש ייצוג ל-2% מההיסטוריה של הספרות העברית. מצד שני, גם חנויות הספרים הדתיות חסרות מאוד, אמנם הרבה פחות מבחינת כיסוי הזמן, אך ההווה נעדר מהן כמעט כליל.

האם מופרך לפנטז חנות ספרים שיהיה בה מזה ומזה? מדוע שלא תהיה חנות אחת לפחות, שבה ישכנו על המדפים ספרי הקודש לצד ספרות עכשווית? 

אני מניח שיענו לי שאין צורך בחנות כזאת מפני שהקונים נחלקים לשתי קבוצות אקסקלוסיביות, כמו שני צדדים של כיור כשר. זה אולי נכון, אבל האם אין כאן גם היפוך של סיבה ותוצאה? האם חנות דמיונית כזאת לא היתה גם יוצרת את הקוראים שלה, עם מוכרים שהיו יכולים לדבר ולהמליץ על הספרים החומים ועל הספרים הצבעוניים? האם מופרז לחשוב שחנות כזאת היתה גם משנה את הספרות החדשה ואת הקריאה בספרות העתיקה (כלומר, את הספרות העתיקה)?

חנות כזאת היתה בנויה קצת כמו מוזיאון פעיל שמוכר את מוצריו. במקום קניין (מלשון קנייה) היה לחנות אוצר. והחנות עצמה היתה מנחה את האוצר מה נכנס פנימה. כי אולי עצם קיומם של הספרים העתיקים היה מסייע בידי האוצר בבחירה מה להכניס פנימה מהעשורים האחרונים. נניח על הסף שני כרכי תנ״ך מקראות גדולות כמו צמד דורמנים רחבי גרם, ונקווה שייתנו גם לנו לעבור את הסלקציה, הגם שאיננו ראויים. 

6 מחשבות על “חנות הספרים. טיוטה למיזם

  1. זה נכון אך האגף המסורתי מצומצם יחסית לטור פינתי, והוא מבוסס על ספרים יד שניה ולא בנוי מתוך תכנון, כך נדמה לי. עדיין אפשר למצוא שם דברים והחנות בכלל נהדרת.

  2. מחשבה יפה, ועדיין חשוב (לי) להזכיר שהחלוקה בין ספרי קודש לחול אינה רק חלוקה "ערכית" המשתקפת ביחס לזמן ולשיווקיות.
    חנויות ספרי הקודש אינן מדירות (או מכווצות) רק את ההווה והאגו. שם המחבר אינו חשוב ובלבד שאיננו אישה ובלבד שאינו חושב קצת אחרת ובטח שלא הרבה.

סגור לתגובות.