אתמול, כמה דקות אחרי ההמראה, כשהמטוס התייצב באוויר מעל לים, נשמע קולו של הקברניט, קול סמכותי ויציב כידיים האוחזות בהגאים, כמדומה: שלום לכם נוסעי טיסה זאת. אני הקברניט וזהו המטוס. אבל זה לא יכול להיות, אמר. זה לא יכול להיות שהמשקל הזה עלה ומרחף לו באוויר. המטוס הזה, כשהוא ריק, שוקל 200 טון. ואז אתם באים, אמר, ועולים למטוס, ונדחפים למטוס, ממלאים את בטן המטוס. אף פעם אין אצלי מושב פנוי. תמיד הכול מלא. ואז אני נכנס, ומבקשים ממני להרים את זה. זה כמו סיוט, הרי זה בלתי אפשרי. אפילו נוצה במשקל של 10 גרם נופלת אל האדמה, אז איך 200 טון, וזה נהיה 400 טון עם כל המזוודות האלה, אתם דוחסים אותן במתנות ובבגדים, והמשקל עולה, זה היה 200 טון וזה עולה ונעצר על 400 טון, ואני צריך להרים 400 טון באוויר. אל תספרו לי על כוח העילוי, כוח העילוי זה טוב לציפור הקטנה, לא ל-400 טון, שום כוח עילוי לא יכול להעלות את כל המזוודות האלה, הרי זה מנוגד לשכל הישר. אגב, הוסיף, גם הספינות האלה שבּים, זאת אשליה, זה לא יכול להיות, ההיגיון אומר שהספינות כולן תמיד טובעות. ויום יבוא ויגלו את זה. כן, על הקרקעית.  אני הוא הטייס כאן, הוא אמר, אבל אני תמיד ידעתי שבלתי אפשרי לטוס, ולפעמים אני פותח את הדלת ויוצא, ושום דבר לא קורה לי, כי האמת שמעולם לא המראנו, מהסיבה הפשוטה שאי אפשר כלל להמריא. אתם יודעים את זה היטב, אבל העמדתם פנים שאפשר. בקרוב, אמר, יעברו אנשי הצוות וישמחו להציע לכם מבחר מוצרים פטורים ממכס, אבל אין, אין דבר כזה 'מוצר פטור ממכס', הרי כולם יודעים שהמחירים כאן במטוס גבוהים יותר מבּחנות. אף פעם לא הוטל עלינו מכס וממילא לא נפטרנו מעולם ממכס שאינו קיים. גם אי אפשר לאכול חיות בטיסה, אמר. זה לא יכול להיות, פשוט לא מתקבל על דעתי, צעק, כל העניין הזה של בית המטבחיים. תגידו לי אתם אם זה נשמע לכם סביר שיש כזה דבר. חשבתי וחשבתי והבנתי שזה בלתי אפשרי. זה לא יכול להיות שיש מקום כזה, ששוחטים בו, ומה שלא יכול להתקיים, ההיגיון אומר, פשוט אינו קיים.