השווארמה האנושית

היות שאין לי טלוויזיה כבר 25 שנה נחסכו ממני התכניות כמו "האח הגדול". אבל גם מהמעט שאני יודע על התכניות האלה, ברור שאין דבר פחות "ריאלי" מה"ריאליטי", מפני שעצם המודעות לקיומה של המצלמה משנה את התנהגות האדם ואת המציאות. בניגוד לתכניות אלה, המצלמות הממוקמות מול קיני ציפורים, בהנחה שהציפורים אינן מבחינות בהן ואינן מבינות מה משמעותן, משקפות אכן את המציאוּת, ככל שאפשר לדבר על "מציאוּת" בתיווך של טכנולוגיה. במצלמה אחת, למשל, תוכלו לראות בשידור חי, 24 שעות ביממה, קן של עַקָּב עֵיטי. חיוני להעביר את הסרטונים למסך מלא.

http://www.birds.org.il/he/tracking-methods.aspx?camId=21

בזמן הקלדת השורות האלה נמצאים בקן ארבעת הגוזלים. הוריהם עושים מן הסתם מה שעופות דורסים עושים – מחפשים טרף. המצלמה ממוקמת בישראל ומי שעוקב אחרי התיעוד יכול להיות עד לזחילת הזמן – דקה אחרי דקה, לגדילה האטית של הציפורים, וגם לרגעי מפנה (במונחים עלילתיים שאינם ממש רלבנטיים) כמו הבאת טרף ואכילתו, או רגעים של כמעט היטרפות: באחד הרגעים המפחידים הגיח אוח מתוך החשכה וניסה לקטוף גוזל מן הקן; ברגע מבעית אחר הובא לקן שפן סלעים שנאכל בעודו בחיים. זוהי, אכן, המציאות: ללא פסקול, ללא התנהגות מעושה של אנשים היודעים שצופים בהם ומעמידים פנים שאין הדבר כך, ללא "דרמות" בומבסטיות. הכול פשוט קורה, עולם כמנהגו נוהג. הסרטים האלו שונים הן מהריאליטי האנושי, שזכיתי רק להצצה של כמה דקות בו, והן מסרטי הטבע הרגילים, המעוצבים על פי מוסכמות סיפוריות אנושיות – גיבור, פסקול, שיא עלילה, מתח.

זהו האוח המגיע מן הלילה מופיע כהרף עין. אדם לוּ היה יושב שם בקן ושומר על הגוזלים לעולם לא היה מספיק להבחין בו בזמן. כדאי להפעיל את הסרטון בעצירוֹת כדי לראות עד כמה דק הוא הגבול בין חיים למוות. לרגע אחד אלו שמַים שחורים, ואז מופיעות העיניים הגדולות, מהירות וחדות יותר מעינינו, והטפרים נשלחים לתפוס. העקב מצליח לגלגל את האוח כמו לוחם טאי-צ'י. ההורה נעמד לאחר מכן, פורש כנפיים לצדדים כאומר "הם לא יעברו". הכנפיים לא נפרשות כדי ליצור דרמה, אלא כדי לגונן. אין שום דבר בומבסטי במחווה הזאת. היא מדויקת, תכליתית, כנה.

מצלמה אחרת עוקבת אחר קן של חִוְיַאים:

http://www.birds.org.il/he/tracking-methods.aspx?camId=22

כרגע החִוְיַאית דוגרת על הביצה. היא מפנה מבטה אל העמק. הרוח עוברת בנוצותיה. לפני כמה שבועות היא החלה לדגור, ואפשר לראות כאן את בניית הקן וגם ציד הנחשים ואכילתם. לעינינו זה לא מראה מרנין לראות ציפור אוכלת נחש, אבל אני מניח שלעיני הציפור אדם אוכל פרה זה גם לא תאווה לעיניים (גם לעיניי). אין ספק שבני הזוג משוחחים זה עם זה, בקול, בתנועות ראש, במבט. ולפעמים נדמה שהם יודעים שצופים בהם, שהם מישירים מבט אלינו. אני מניח שזאת אשליה.

אני צופה במצלמות האלה מדי פעם כדרך שאחרים מציצים בפייסבוק. למען האמת, אין מה להעיר על זה ובוודאי לא לעשות "לייק" או "דיסלייק". אפשר היה להציב מיליוני מצלמות כאלה בעולם. שהרי בכל רגע יש איזו ציפור באיזה מקום. או חיות אחרות. וכולן ראויות למבט. ממה שאפשר לראות אפשר גם להבין כמה אנו לא רואים ממה שמתרחש כל הזמן, בכל מקום. פרקי הסיום של ספר איוב (פרק לח ואילך) מתבקשים להיקרא כאן.

בזמן כתיבת השורות האלה העַקב הביאו לגוזליו נחש והאכיל אותם בבשרו. מארבעת הגוזלים אחד אכל את רוב הנחש, אחד קיבל מעט, השלישי פחות והרביעי שום דבר. האם יש בזה היגיון? האם הרביעי כבר אכל או יאכל בפעם הבאה? "וְאֶפְרֹחָיו יְעַלְעוּ דָם וּבַאֲשֶׁר חֲלָלִים שָׁם הוּא" (איוב לט, ל).

יש משהו מחריד באכילה הזאת, אבל ברור גם שאין עולם אחר. ואם זה מחריד, העולם מחריד. ומתברר מחדש עד כמה הטבעונות דווקא מבדילה את האדם מהטבע ומהחרדה שכמוסה בו. לכן המילה "טבעונות" אינה מוצלחת. הציפורים האלה טבעוניות, כי הן חלק מהמערך הטבעי של אכילה והיאכלות. האוח טבעוני כשהוא מנסה לאכול את גוזלי העַקָּב, העַקָּב טבעוני כשהוא אוכל שפנים ונחשים, הנחשים טבעוניים כשהם אוכלים עכברים. מה שמכונה טבעונות היא עמדה מוזרה של כבוד וקבלה לאכילה הזאת, מבלי לשפוט אותה, ומצד שני – מתוך רצון להיבדל ממנה. למרבה האירוניה, המילה המתאימה יותר לאדם שאינם רוצים להידמות לאוח, לעקב ולנחש היא – אנושי. את "השווארמה הטבעונית" למשל בקינג ג'ורג' (טעים!) אפשר לכנות "השווארמה האנושית". זה לא מופרך כל כך, האין זאת?