IMG_2689

המים התייבשו ומשהו מהם נשאר, סימן שלהם שנטבע והודפס, והוצמד ללוח קרטון. יש תמונות נוספות רבות, אבל אני מתחיל מן המוקדמות ביותר. היהודי בצד ימין הוא פנחס ליאטוביץ', והוא נולד בשנת 1822. זה שנה אחרי מות נפוליאון בונפרטה. מות נפוליאון אינו קשור להולדת היהודי, אבל הוא נותן לי שמץ תחושה על עובי הזמן שחלף. 200 שנה בערך. משום מה, יותר מנפוליאון, פשוט מדהים אותי לחשוב שהאיש הזה חי במקביל לבטהובן ולשוברט. ב-1822 חיבר בטהובן את הבגטלות אופ' 119. שוברט התחיל את הסימפוניה ה"לא גמורה". האיש הוא אבא של סבא של סבתא שלי.

האיש משמאלו הוא בנו, סבא של סבתא שלו, ושמו הרש (צבי) לטוביץ'. הוא נולד ב-1865 (שנת לידתו של ברדיצ'בסקי) ונפטר ב-1939. הוא קבור בלודז'. גם רעייתו, שאין לי עדיין תצלום שלה, קבורה שם. בעזרת האינטרנט אני יכול לדעת את החלקות שבהן הם קבורים – אז שלא יתפלאו אם ימצאו אותי בלודז' בקרוב. שמה היה סיסלה-פסה פז'טובסקה (Przatowska). היא היתה פולניה קתולית שככל הנראה התגיירה. כל זה נודע לי לפני שבוע וחצי. בתו של הרש, אמא של סבתי, נולדה כמותם בפולין (בעיר גוּרה-קלווריה, הלא היא "גוּר" של החסידות הנודעת) אבל היגרה לגרמניה. אבל מוטב לעצור כאן לרגע.

הגעתי לכתיבת השורות האלה במקרה. פנה אלי במייל אדם בשם כריסטיאן רפּקביץ', שגר בעיר אלטנבוּרג בתורינגיה בגרמניה. הוא כתב ספר והקים אתר שמוקדשים ליהודי עירו. עתה הוא מרחיב את המחקר ליהודי האזור. העיר שְמֶלְן (Schmölln) כלולה באזור, והיא קרובה למדי לאלטנבורג. הוא פנה אלי כדי לשאול שאלות, אבל יצא שהוא סיפק לי הרבה יותר מידע משיכולתי לספק לו אני. כמות המידע היתה, למען האמת, מהממת, ותוך יומיים-שלושה ארזתי ונסעתי אליו. נפגשנו בעיר הולדתה של סבתי בגרמניה, ושם קיבלתי ממנו יותר פרטים ומסמכים על משפחת סבתי מצד אבי מאשר ידעתי כל חיי. ישבנו בבית קפה מרחק צעדים ספורים מבית הכלבו של אב סבתי, סולומון איזק גולדרינג (עליו כתבתי מעט גם בספר "נתניה"). סולומון (שלמה) נולד ברווה מזובייצקה בפולין ב-15 באוקטובר 1879, בדיוק שבועיים לפני הולדתו של אורי ניסן גנסין. הוא התחתן עם בתו של הרש, חיה-שרה ליאטוביץ', שנולדה בגור ב-1885. מסיבה כלשהי לא יכלו להתחתן בפולין ולכן נסעו עד לונדון ושם נישאו. הם נישאו בווייטצ'פל ב-25.1.1908. ברנר סיים אז כבר את עסקי "המעורר" ונסע בכיוון ההפוך, ללבוב, כך שהחמיץ הזדמנות להשתתף בחתונתם. בשנת 2000 נסעתי לווייטצ'פל כדי לחפש את הכתובת של מערכת "המעורר" ברחוב מַייל אנד 48, נדמה לי שאני זוכר את הכתובת בעל פה. לא מצאתי את הכתובת. מיותר לציין שלא ידעתי, כמו יתר בני משפחתי, ששם התחתנו הסבא והסבתא רבא שלי.

SalomonGoldring

אני מביא כאן מודעות פרסומת של החנות, למעלה אחת מימי תוקפה וגבורתה, ולמטה סמוך לחיסולה לקראת הגירתם של בני המשפחה לא"י ב-1925. סיסמתו היתה Kaufhaus zur Kauflust; בתרגום מילולי – 'בית קניות לשֵם תשוקת קניות', או ליתר דיוק, 'חנות כלבו עבוּר תשוקת קניות'. במכירת החיסול נעלמה התשוקה. נכנסתי לחנות, שמוֹכרת, היום כאז, צרכי בית וביגוד. כמעט קניתי גרביים, אבל הנחתי לזה. המשפחה גרה מעל לחנות, אבל לשם לא יכולתי לעלות.

Goldring_sell-out_announcement_06061924

איני חושב שיש עניין בפרטי החיים של האנשים האלה בעבור אנשים מחוץ למשפחתי, אבל אולי יש עניין בעצם המבנה, התנועה ההיסטורית הזאת, הנהרות המתמזגים ומתפצלים, שהיא תנועה שכל אחד חולק בה. למשל, העניין ששרד תצלום של אדם שחייו משיקים, כביכול, לאלו של נפוליאון. יש להניח שצולם בסביבות 1860. התצלום הראשון בהיסטוריה הודפס ב-1826, כלומר התצלום הזה הוא מוקדם יחסית, ואני אוחז את המקור. איני יכול להעלות על דעתי מה היתה הסיבה שבגינה הלך יהודי זה (חסיד גור?) להצטלם. מכל מקום, מוזרה המחשבה כי אנשים שנולדו לפני הפיכת הצילום לפרקטיקה שכיחה יחסית (אני מניח שזה לא קרה לפני 1840) נעלמו ברובם הגדול. מי שלא יכול היה להצטייר – ורובם לא יכלו להרשות לעצמם –נעלם. בהיסטוריה המשפחתית פנחס ליאטוביץ' מופיע כמו בבת אחת. איך נראו קודמיו לא נדע לעולם, והדבר לגמרי מקרי. זה דומה למצבם של הגיאולוגים, שמתקשים במציאת מאובנים מלפני הקמבריום, לא מפני שלא היו חיים, אלא מפני שהם לא הותירו סימן בסלע, כי לא היו להם אברים קשים שיוצרים מאובנים. הסלעים לא "צילמו" אותם. ואולי זה חסד. אני מנסה לדמיין מה היה קורה אילו הייתי צריך להתמודד עם תצלומֵי כל קודמי במשפחה. מין הר של תצלומים שמצטבר עד שאתה מופיע ומוסיף את התצלום שלך כמו קלף בראש מגדל קלפים. קשה להימנע מהמחשבה על תקופה דומה אל העתיד – האם בשנת 2220 יהיה מישהו, צאצא כלשהו, שיביט בתצלומַי כבמאובן רחוק-בזמן?

וכמה אפשר ללמוד מההבדלים בין הזקנים, הפיאות, כיסוי הראש, העניבות והלבוש. בין שני האנשים האלה, אב ובנו. בתמונות נוספות, שאיני מציג בינתיים, מגמה זו ממשיכה. הזקנים נעשים קטנים, כיסוי הראש נעלם, החליפה נהיית מודרנית, הלשון משתנה (מיידיש לגרמנית), נוסעים מערבה, לא משערים מה יש בעתיד.

*

עד כאן להפעם. הדג הוא, לפני שאשכח, הדג המאובן הנפוץ ביותר בעולם, קרוב של הסרדין, מן האאוקן (Knightia Eocaena), והוא שחה וחי במקום שהיום נמצאת בו מדינת ויומינג בארה"ב לפני כ-55 מיליון שנה. היתה זו תקופה שתחילתה בהתחממות גלובלית ובעליית מפלס פני הים. רכסי הרים באירופה, כמו הפירנאים, נוצרו. בקטבים לא היה ככל הנראה קרח. אוסטרליה ואנטרקטיקה היו מחוברות יבשתית וכך גם אלסקה ורוסיה. יש אמן יפני שמשער שכך הם נראו בחייהם.

Knightia_BW
By Nobu Tamura – http://spinops.blogspot.com

 

 

 

 

2 תגובות בנושא “הדג. סקיצה אוטוביוגרפית

  1. ההקבלה שהצגת בין מאובן לבין תצלום – מבריקה ומרתקת. הצילום הוא רישום של הגוף באור, המאובן הוא רישום של הגוף באבן. פשוט נהדר. (אני חושבת על פעולת הרישום שעושים המים, שהיא פעולה של מחיקה. אתה רואה, פתחת אצלי אגף שלם של מחשבות)

סגור לתגובות.