הדודה מהקריוֹת

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁבָּנָה פָּלָטִין [=ארמון] וְהַבְּרִיּוֹת נִכְנָסִין לְתוֹכָהּ וְאוֹמְרִים: אִלּוּ הָיָה הָעַמּוּדִים גְּבוֹהִין הָיְתָה נָאָה. אִלּוּ הָיוּ הַכְּתָלִים גְּבוֹהִין הָיְתָה נָאָה. אִלּוּ הָיְתָה תִּקְרָה גְּבוֹהָה הָיְתָה נָאָה. שֶׁמָּא יָבוֹא אָדָם וְיֹאמַר אִלּוּ הָיוּ לִי שָׁלשׁ עֵינַיִם, אִלּוּ הָיוּ לִי שָׁלשׁ רַגְלַיִם הָיָה יָפֶה לִי?

(בראשית רבה יב, א)

היתה לנו דודה שבכל יום שישי היתה דופקת בדלת. חשבנו שהיא גרה בקריוֹת, אבל היא לא. תמיד היתה מזכירה לנו שעברה כבר מזמן לנתניה. "הגעת מהקריות ביום שישי?", היינו תמהים כל שבוע מחדש. "מה, יש עוד רכבות?". היא היתה מְדדה פנימה בקרטוע, היא הלכה כמו עגלה שאחד מגלגליה קיבל מכה והתעקם, וכל הזמן היתה נתקעת בדברים כאילו לא הבחינה שהם שָם. ועוד לפני שהתיישבה זה היה מתחיל. היא אהבה להתלונן על הארכיטקטורה. השאלה היתה רק לְמה היא תיטפל הפעם. לרוב זה היה מתחיל בגובה התקרה. תראו איזו תקרה נמוכה יש לכם. אצלנו בקריות יש עוד מטר גובה לכל הדירות. כאן אצלכם הראש שלי נוגע בשפריץ. זה סכנת מוות ללכת כאן, המוח בסיכון. היא היתה מתכופפת במופגן ופוסעת אל הסלון. לא יכולתי שלא להבחין, אמרה, בעמודים של הבניין. הרימו לכם בניין מודרני, על עמודים, אבל העמודים בחצי מהגובה שצריך. לא נעים לי, אני רק אורחת, אבל כמו שאומרים, אורחת לרגע רואה את הארכיטקטורה. כל הארכיטקטים הכי גדולים מהטכניון גרים בקריות, לכן בקריות העמודים של כל הבניינים הם בגובה שתיים-שלוש קומות. ואצלכם? בקושי אפשר להכניס מכונית מתחת לבניין בלי לדפוק את הגגון. קנית פרייבט חדשה וכל הפח הלך, זה טוטל לוס, מי יפצה אותי? תלמה, אתם רימיתם אותי, פנתה לאמי. אמרתם שיהיה מקום, אז למה הכול נמוך אצלךְ? שלא לדבר על הקרמיקה. לזה את קוראת קרמיקה? פנתה לאמי. לא פלא שיש כתמים של עובש. איך אתם מצפים שאני אוכל כאן ארוחת ערב מתחת לכתמים? אולי תתנו לי גם בננה דבש? אולי את שוב תגישי מילון קָלָוָסָה עם סוכרזית? את חושבת שלא הרגשתי את הטעם של הסוכרזית שבוע שעבר?! אפשר להתפוצץ, מילון כזה גרוע, עדיף כבר להגיש עוגה ולא פירות תפלים, מילון אבן-שושן יותר מתוק מזה. אחר כך התיישבנו לאכול. ממקומה אצל השולחן היתה מבחינה בתמונות שעל הקיר. ראו שזה קשה לה, שהיא צריכה להתאפק לא להשחיל מילה. כמו את עצמה היתה שואלת, האם התמונות עקומות או שהקיר עקום. לא, כי זה פשוט עושה לה בחילה. היא מרגישה שהמרק זז לה בצלחת. אם התמונות ישרות אז היא עקומה, זה או-או. לא באתי כאן להפלגה בים סוער. ים סוער יש במפרץ חיפה ברוך השם. די, תיישרו את הקירות, זה בשבילכם, לא בשבילי, תזמינו מהנדס, תזמינו את הקונסטרוקטור לארוחת ערב ותראו לו איך המרק זז בצלחת. התמונות אצלכם באלכסון כמו אצל רב-חובל בתא. אני פשוט לא רגילה לאכול בהפלגה, כל כף מרק עולָה לי, צעקה, וניגשה להקיא הכול מעבר לסיפּון. אתם גרים בבית נמוך ועקום, והגימור שלו עולה לי בבריאות, אמרה אחרי שרחצה פנים, פלא שאתם חולים כל הזמן, פלא שאתם לא מרוצים מהחיים? יושבים חיוורים ולא אומרים מילה, נותנים לדודה לנהל את השיחה, שתתביישו לכם, גם הכיור תמיד סתום אצלךְ בשערות, חבל שמחכים לדודה שתצביע על סתימות, חבל שלא בודקים לבד. אחרי זה היא היתה הולכת למטבח ופוסלת את התבשילים, זה לא היה עשוי, המלח לא מלוח לי, הפלפל השחור פג תוקף, הכורכום משתלט, הפטרוזיליה כוסברה, הפפריקה זה לא הפפריקה שהיא אכלה בבודפשט בשנות החמישים.

ויום שישי אחד היא הגיעה כהרגלה. לא יכולנו שלא לשים לב שהיו לה שלוש עיניים. נוספה לה עין אחת על הלחי. והיו לה גם שלוש רגליים. ובאמת ההתנודדות שלה נפסקה והיא נהייתה יציבה מאוד, והיא גם כבר לא נתקעה בשום דבר, התחדדה לה כנראה הראיה. ישבנו לשולחן כולנו, וכמו תמיד הוגש מרק. ישבנו בדממה, איש לא אמר דבר ולא שאל. היא נעצה בו, במרק, עיניים, ואז הושיטה יד אחת אל המזלג.

5 מחשבות על “הדודה מהקריוֹת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s