להגשים את החלום

• ישנו החלום הזה, שהולכים עירומים ברחובות. לפרסם ספר שירה זה להגשים את החלום הזה.
• הרבה שעונים יש במערכת השמש. כבר בבראשית רבה זה מתואר. המדידות לא מדויקות, אבל העיקרון נכון: "עַד שֶׁלֹא חָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן הָיוּ הַמַּזָּלוֹת מְהַלְּכִין דֶּרֶךְ קְצָרָה וּבִמְהִירוּת. מִשֶּׁחָטָא סִבְּבָן דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה וּבִמְתִינוּת. יֵשׁ מַזָּל שֶׁגּוֹמֵר הִלּוּכוֹ לְי"ב חֹדֶשׁ, כְּגוֹן כּוֹכָב חַמָּה. וְיֵשׁ מַזָּל שֶׁהוּא גּוֹמֵר הִלּוּכוֹ לִשְׁלשִׁים יוֹם, וְהִיא לְבָנָה. וְיֵשׁ מַזָּל שֶׁגּוֹמֵר הִלּוּכוֹ לִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְהוּא צֶדֶק. וְיֵשׁ מַזָּל שֶׁהוּא גוֹמֵר הִלּוּכוֹ לִשְׁלשִׁים שָׁנָה, וְהוּא שַׁבְּתָי. חוּץ מִן כּוֹכָב נֹגַהּ וּמַאְדִּים, שֶׁאֵין גּוֹמְרִין הִלּוּכָן אֶלָּא לְאַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה". כך גם בחיים: יש דברים שנעשים כל יום, ויש דברים שנעשים אחת לזמן רב. במדרש הזה חושבים שככל שזה לאט יותר זה סימן לבעיה. לפני החטא "הָיוּ הַמַּזָּלוֹת מְהַלְּכִין דֶּרֶךְ קְצָרָה וּבִמְהִירוּת". אולי האטיות היא תולדה של איזה חטא (כלפי עצמך), אצלי זה לקח 17 שנה מספר שירה אחד לשני. הספר הראשון שפרסמתי ב"אבן חושן" יצא ב-1999 והוא היה החמישי בסדרת ספרי המקור של ההוצאה. הספר החדש הוא הספר המאה בסדרה.
• 17 שנה הוא מחזור הזמן של כמה מיני ציקדות. את זה אני יודע משירת הייקו. יש ציקדות שממתינות 17 שנה באדמה, ואז מגיחות ממנה, שרות בקול מחריש אוזניים ואז מתות ונושרות לאדמה כחומר דומם.
• הספר הזה יצא באותה שנה עם רומן שכתבתי ועם ספר שתרגמתי (גארי הותם). זה כמו לראות בשמַים את הירח וכוכב שביט. הם שניהם בהווה, אבל אחד נע במחזורים קצרים של חודש, ואחד עשוי להופיע פעם במאות שנים. התהליכים הנפשיים של מחזור בן 17 שנה שונים מאוד מאלו של תהליכים של 6-8 חודשים (התרגום) או של שלוש שנים (הרומן). אני חושב שזה מאוד ניכר בטקסטים, אבל שאחרים יגידו.

• חלק גדול משירי הספר נכתב בבית או ממש בקרבתו, בעיקר בשדרות סמטס, וחלק אחר דווקא רחוק מאוד, בשטחים הפתוחים של מסצ'וסטס וסביבתה, לפני שלוש שנים. קייפ קוד, מישורי אילינוי, אגם ווֹלדן, הר וושינגטון, ורמונט. העלים החלודים, השלג הראשון, מֵי האגם הצלולים שצללתי בהם בעיניים פקוחות. הייתי שם ארבעה חודשים, חודשיים וחצי לבד. לאט-לאט המקום מחלחל ונכנס פנימה ומאפשר לך לבטא אותו. שירה היא עניין של עולם פנימי, אבל העצים אינם "בחוץ", גם לא המים. "'וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה' (בראשית ב, ה): כָּל הָאִילָנוֹת כְּאִלּוּ מְשִׂיחִין אֵלּוּ עִם אֵלּוּ; כָּל הָאִילָנוֹת כְּאִלּוּ מְשִׂיחִין עִם הַבְּרִיּוֹת" (בראשית רבה יג, ב).

• מכונת ההטבעה שהכינה את עטיפת הספר היא מעין סמל של תהליך הכתיבה-קריאה. יש לה זרועות מתכת ארוכות ודקות כמו רגלי חסידה. היא לוקחת את הקרטון ומעבירה אותו למכבש. המכבש יורד ומטביע את גלופת הטקסט הצבועה, זרועות ארוכות מן הצד השני לוקחות את העטיפה ומוציאות. איש בקרת-האיכות מביט לרגע בטקסט ושומט אותו. ככה זה: אתה לוקח דף חלק, ומשהו מלמעלה, לא ממש מתוכךָ, מטביע עליו מילים. אתה רק יד לזה. פתאום הן מופיעות שם. הרף עין לפני כן לא היה שם כלום. ואתה מעביר את זה הלאה, ומישהו שדומה לך – גם לו יש שלוש זרועות חסידה ארוכות – לוקח את זה, מביט, שומט. ולפעמים הוא שומט את זה פנימה.

• תודה לליאת קפלן שערכה, לעוזי אגסי שעיצב להפליא, הפיק והוציא לאור, למאיר אפלפלד שיצר את התחריטים, לעמית בן יהודה ("גופנה") שניקד, עימד והציע אותיות, למארג' גולדווטר מה-Israel Institute (קרן שוסטרמן) ששלחה אותי, למרות התנגדותי, לניו-אינגלנד, ולאנשי דפוס כתר שהכניסו הכול, כולל את עצמם, למכונות. כשראיתי את הרגליים מגיחות ממכונת הדפוס הבנתי את הדבר הפשוט: אדם נמצא בתוך הספר שלו.
• תודה לישראל אלירז ז"ל שנתן לי את הכותרת לספר – שורה משיר שלו.

[נכתב בבוקר צאת הספר 'אלה כרגע חיי', בהוצאת 'אבן חושן'. את הספר אפשר כרגע להשיג ישירות בהוצאה (בהנחה): בקישור, או בטלפון/פקס/מייל האלו. אפשר גם באינדיבוק. בהמשך יגיע לחנויות.]