1280px-trompe_loeil-_bagsiden_af_et_indrammet_maleri
Cornelius Nobertus Gijsbrechts,"Trompe l'oeil. The Reverse of a Framed Painting", 1668-1672, Statens Museum for Kunst.
  • המטרה בדבריי אינה לדבר על הספר החדש של יחיל צבן, אלא לדבר מכוח הספר. כל העניין בספרי עיון הוא שהם עשויים ללמד אותנו לחשוב אחרת על משהו. הספר של יחיל בפירוש עושה זאת ביחס לאוכל. ולהגיד אוכל זה להגיד "עצמנו". אוכל הוא אוכל רק לרגע. הוא זורם כל הזמן לכיוון גופנו וממנו.
  • בחרתי לחשוב בקול רם על מאכל אחד מוכר לכולנו, מתוך מחשבה מה היה יחיל כותב עליו.
  • מדי כמה שבתות אני נעצר מול הדלת של הבת שלי ואנו מחליפים מבטים בשתיקה. שנינו יודעים מה עומד על הפרק. השאלה היא: האם להזמין ג'חנון. המשא ומתן מתרחש בפנטומימה.
  • השאלה היא למה הג'חנון הוא משהו שלא מדברים עליו בקול רם אצלנו.
  • הג'חנון הוא מאכל שמתקפל לתוך עצמו. אבל הוא לא מסתיר דבר. העלה הפנימי הכמוס במרכז והעלה החיצוני על ההיקף – זהים. כלומר זהו מאכל חסר עומק. הוא הופך דו ממד (משטח בצק משומן) לתלת ממד, אבל העובי שלו הוא שטיחות במסווה של עובי. הוא ההפך ממאכל שמנוני דומה -לכאורה כמו בורקס שיש בו ממד של עומק ואף של הצפנה.
  • לאכול ג'חנון זה לאכול מסמן שמסמן את עצמו. יש בזה משהו שמנוגד למסתורין ולעומק. הג'חנון ביחס לבורקס הוא כמו הנעליים של אנדי וורהול ביחס לנעליים של ון גוך במאמר הידוע של פרדריק ג'יימסון על הפוסטמודרניזם. וכך כותב ג'יימסון על הרוח הפוסטמודרנית: "לפי שעה די אם נציין שגם כאן מוחלף העומק במעטפת או בריבוי של מעטפות", והרי דברים אלו מוסבים על הג'חנון ממש (פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר, תרגמה עדי גינצבורג-הירש, רסלינג 2002, עמ' 28-29).
  • ג'חנון הוא כמו ציורו של גיזברכטס המתאר צד אחורי של ציור. זוהי מעטפה שאתה פותח ומוצא מעטפה נוספת, ובתוכה עוד מעטפה, ועוד אחת, עד שזה נגמר ואתה מבין שאין מכתב, רק מעטפות. בניסוח אחר, אם סלט ירקות קצוץ הוא ציור קוביסטי כמו שיחיל כותב, הרי שג'חנון הוא קנווס מגולגל בלי כל ציור.
  • השוואה אפשרית היא לגליל סושי, לפני שחותכים אותו לפרוסות. ג'חנון הוא כמו סושי שיש בו רק אורז דביק. בלי כל מילוי. הסושי עוטף – וחושף, קצת ברוח זן, "איני מסתיר ממך דבר".
  • הג'חנון הוא הלא-בריא המוחלט. הדבר הכי בריא בג׳חנון זה רסק העגבניות שלצדו. הוא גלגל ההצלה שלו והאליבי שמאפשר בכלל לחשוב על אכילת הג׳חנון. מעבר לכך, הגרסה הישראלית של המאכל היא גרסה מרודדת למאכל התימני שגם בגרסתו המסורתית לא היה עשיר בערכים תזונתיים אך לפחות ניסה להפיק את המיטב מ"לחם העניים" הזה: בישראל את הקמח המלא החליף קמח לבן ואת החמאה המזוקקת החליפה המרגרינה. מי שאוכל ג'חנון מביע מחאה כלפי המחשבה על ערך תזונתי. זה כמו נערים שמעשנים כדי להוכיח אינדיבידואליות. ג'חנון הוא מעין סיגר מגולגל גדול עם שומן במקום עשן. ההנאה היא מהנזק שהמאכל גורם ומהיכולת להפעיל רצון כנגד משטרת התזונה הבריאותנית.
  • הלא-טבעונים אוכלים גם ביצה קשה עם הג'חנון. העגבנייה והביצה הם שרידים מעולמה של הסעודה הקיבוצית, של ׳הסלט הגדול׳. העגבנייה והביצה הם מרכיבים מרכזיים בארוחה הפועלית שעברו מרגינליזציה והורשו להיכנס כמשרתים מהדלת הצדדית (צריך לבדוק האם רכיבים אלו היו במקום התימני או שנוספו בישראל. ההימור שלי שזו תוספת ישראלית).
  • בימינו הג'חנון בא אליך עם שליח. הספָּקית העיקרית היא "הג'חנון של אמא". האמא הזאת נמצאת בכל הארץ. לאמא של הג'חנון יש צי שליחים על קטנועים והיא מיניקה אותנו בחלב של שומן ופחמימות בעזרתם. אך זוהי פרודיה על הנקה ועל אמא; אמא שלא באים אליה לעולם אלא אמא שבאה אליך – בטרטור קטנוע. הנקה על ידי שליח בקסדה. יש בזה מן היתמות.
  • הג׳חנון בגרסתו הישראלית מבוסס על טעם דומה למה שיחיל מתאר כטעם של החמין, הלא הוא ההמְתנה, אבל, וזה החשוב, בג'חנון הישראלי הטעם כולל את ביטול ההמתנה, על ידי השליח על הקטנוע. העסקה היא שאנו שאנו רוכשים את הילת זמן ההמתנה בלי להמתין בפועל. קונים מאכל של בישול אטי – בן רגע.
  • הג׳חנון ממתין אצל מישהו אחר ובכל רגע נתון הוא יכול להיות שלנו. בעצם התבלין של ג'חנון זה זמן משפחתי שנחסך. זוהי המְתנה אינסטנט. אתה קונה את תחושת הביתיות, כלומר את ה"אמא" ואת ההתבשלות המשפחתית לצד המזון (כפי שיחיל מציין ביחס לחמין) בלי לשלם את ה"מחיר" של לעשות שבת ארוכה אצל אמא שלך, ובלי לעבור את התהליך.
  • הג׳חנון אמור היה להיות דומה לגעפילטע פיש. יחיל מנתח את המצלול של הגפילטע, ואילו הג׳חנון ממש הפוך במצלול. ג׳ח הוא צליל שאיני חושב שיש מילה בעברית שכוללת אותו. אלא שבאורח פלא הג׳חנון לא נתפס כמאכל גלותי תימני "הטומן בחובו את קלקולי הגלות", כדברי יחיל על הגעפילטע. מדוע? כי הג'חנון הוא געפילטע שהשתזף. הוא לא "גלותי" כי הוא נענה כלפי חוץ לאסתטיקה הצברית.
  • באופן מוזר, וכאן אני חוזר אל משפחתי, ג'חנון חביב על אשכנזים כי הוא קישקע שעבר לוונטיניזציה. הוא מקנה לגיטימציה לאשכנזים שאינם אוכלים חמין לקחת חלק במעין טקסט של "זכר לחמין" הגלותי, במסווה של שלילת הגלות. הג'חנון, במילים אחרות, הוא קישקע אסלי.

דברים שנאמרו בהשקת ספרו המבריק של יחיל צבן ארץ אוכלת (בעריכתי), הוצאת אפיק, מוזיאון נחום גוטמן, 28.10.16.

לראיון עם יחיל על הספר >>>

לדף הפייסבוק של המחבר >>>

yz

 

תגובה אחת בנושא “האמא של הג'חנון

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s