העץ שרצה לעוף

אצלנו חצי-שרב בנובמבר. ככה זה. נזכרתי באנפה בשלג שראיתי לפני שבועיים בספרייה של הרייקסמוזיאום באמסטרדם. אוהרה קוסון (לעתים שמו נכתב: שוסון) צייר ציפורים רבות, ובהם אנפות רבות. הדבר הראשון שתופס את תשומת הלב הוא הלבן. לא "לבן על לבן" בסגנון המודרניסטי הגיאומטרי ה"קר" של מאלביץ', 1918 – מאותה תקופה של תמונה זאת), אלא לבן האנפה העומדת על רגל אחת על גזע מכוסה שלג. אם שוהים מספיק מול התמונה מתחילים לחוש את הקור העולה מן הרגל הזאת. נוצות הן מבודד מעולה מפני קור. אבל הרגל חשופה. מהלבן של השלג ללבן של הנוצות, מקור העץ שהשלג השתלט עליו אל הגוף השומר על חומו בלילה חורפי. השלג עוטף את העץ ב"פלומה" של קור. התמונה מציגה דמיון של צבע אבל הסיפור של הציפור ושל העץ הפוכים ומשלימים. לבן מקרר מול לבן מחמם.

ברקע יורד שלג. נקודות לבנות. אבל האם זה שלג או הכוכבים? ואולי – וזה סביר ביותר – שילוב של שניהם. באופן מפליא, הדרמה של החום והקור חוזרת כאן. הכוכבים הבוערים מול פתותי השלג הקרים. הרחוקים והקרובים שהתמונה מקפיאה על משטח אחד. הם מתאחדים לרקע אחיד, עד שאפשר לחשוב על כוכבים נושרים, או על פתותי שלג מאירים ורחוקים. העולם משתחרר קצת מניגודיו.

זו לבנית קטנה שאפשר לראות גם אצלנו. הלובן הזה לא צריך להטעות. אין זה מלאך; מדובר בעוף קטלני. אבל בציור היא מופרדת מחייה הטבעיים, הרעבתניים. לצד הרגל של האנפה יש ענף שמוט, מכוסה אף הוא שלג. במבט ראשון נראה שהוא הרגל השנייה של האנפה. זה אולי המפתח להדפס הזה. הציפור והעץ הופכות לזוג. גם כשרואים את הרגל המקופלת מבינים כי העץ הוא באמת הרגל שלה: הארכה של הרגל הגלויה דווקא. ואז רואים שענף נוסף, לבן אף הוא, רוצה להיות נוצה שלה, מלפנים. העץ רוצה לעוף, להיות ציפור; הציפור נוטעת רגל כמו גזע או ענף.

כל זה מסומן בלבן על הדף השחור של הלילה: שלג, כוכבים, נוצות. האמן משקף את זה בהיפוך סימטרי בחתימה בשחור על הלבן הזה. החתימה קוראת ללילה מהצד השני של העץ.

—

עִשְּׂבֵי החֹרֶף
אֵינָם נִרְאִים בַּשֶּׁלֶג
אֲנָפָה לְבָנָה
בְּשָׂדֶה קָטָן  
מַסְתִּירָה דְּמוּתָהּ

(דוגן, מיפנית: איתן בולוקן. לדיון בשיר >>>>)