הצומת

אנפה עפה. ירח מלא. במבוק. הגם שזה רק נייר, אפשר לחוש באור החיוור הבוקע, ממש כמו אור הירח הגדול המלא שהובטח לנו לפני כמה ימים אך העננים טשטשו. הגם שזה רק דיו, אפשר לשמוע את רחש הקנים שהכנפיים מחרידות לרגע משלוותם. חתימת האמן חבויה בין העלים. ללא החותמת האדומה היה קשה לראותה. הוא כמו מביט מתוך הסבך הרוחש למעלה. הוא חלק מזה. הוא לא מצייר עולם מבעד למחיצת זכוכית. הוא לא "מצלם נוף", הוא משתתף. לא "ראיתי את זה", אלא "הייתי בזה". אולי "הייתי זה".

היא תיעלם עוד מעט מעינינו, ויישארו רק הירח הבהיר והקנים האפלים. אחר כך גם הירח יגביה. אבל ברגע החולף הזה אפשר לראות את הזיקה בין עין הציפור הצהובה והעגולה ובין הירח – שני עיגולים. הציפור בלי ספק רואה את הירח בעינה השנייה, וזה יפה: עינה הלא-נראית ועינינו-שלנו מופנות כלפי אותו ירח ממש. כך נוצר עומק: עין אדם – עין ציפור; עין ציפור – ירח; עיני אדם – ירח. התמונה כמו מושכת ומקרבת את עינינו אל העין הסמויה של הציפור, כלומר אותנו אל הציפור, מכוח ההבטה המשותפת באותו עיגול אור.

הנוצות והעלים אף הם מצוירים באופן דומה. כמעט אפשר להאמין שהאנפה נטלה את נוצותיה מן העלים, או שהעלים אינם אלא נוצות, והסבך מעין כנף דלילה. ובאמת יש משהו דומה בין נוצה ועלה. אפשר לחשוב על עלה שלכת נושר במונחים של ריחוף. נוצת הציצה של האנפה "משוחחת" עם העלים השחורים. הרוח נושבת משמאל לימין, נושאת על גבה את הציפור. כך, כמו הזיקה בין עין הציפור והירח, יש זיקה בין הצומח והציפור. הציצה פונה שמאלה; כיוונם הכללי הוא ימינה. כך משיג האמן, ברמיזה בלבד, תחושה של תנועה וכיוון. מלבן נייר קטן נפתח למרחקים. לעומק ולרוחב. פעם האמנות ידעה את הסוד הזה.

את העין והירח מחבר האור; את הנוצות והעלים מחברת הרוח. זה כל כך פשוט וכל כך יפה: הציפור הופכת לצומת של רוח ואור. ואנו מוזמנים להיכנס לצומת. ואולי רק לשים לב שאנו כבר שם.