ירח מלא מאחורי הצד הרחוק של ענף שזיף בפריחה. כמה מוזר לחשוב על זה, שפרי השזיף הוא המשכה של התמונה. איפה נמצא הפרי כרגע? המעבר מאור ירח מלא ופריחה לבנה לסגול של השזיף הוא מוזר לא פחות ממעבר של זחל לפרפר. מין מעשה נועז של תרגום. אנסה לזכור את זה בפעם הבאה אצל הירקן מול סלסלה מלאה בפרי הזה.
אבל הירח לא "מאחורי". האור עובר והירח גם כאן. ענף של עץ וירח. הזמן הוא, ככל הנראה תחילת האביב (פברואר-מרץ). אבל למען האמת יש עוד עץ בתמונה, והוא העץ ששימש מצע להדפס. ברפרודוקציות מסוימות הסיבים ניכרים יותר. במובן זה, גם הירח וגם העץ הם פרי העץ. "בורא פרי העץ", צריך לברך כאן. העץ השני הזה הוא, באופן מטפורי, המצע החי של צמיחה, יצירה ופריחה. כל אחד זקוק לעץ כזה. גם הירח. גם העצים.
הירח הוא הפרח הגדול ביותר של עץ השזיף הזה. והפרחים הם מעין נציגיו עלי אדמות. אילו היה הירח ענן, היו עלי הכותרת הגשם שלו. העיגול האחד הגדול מופיע בדמות עלי כותרת רבים, שכל אחד מהם אומר גם "ירח". הפרחים נסגרים ונפתחים; הירח מתמלא ומתמעט; המצבים השונים של הפרחים על העץ מרמזים לזה. מעין תנועה של שאיפה ונשיפה שחולקים העץ והירח. התמונה מזמינה להשתתף בזה.
וישנה, כמובן, הנשירה. עלה כותרת אחד נושר, ועוד שניים. הם נעצרים במקביל לחתימה ולחותמת של האמן. שמו נושר לצדם, ביחד אִתם. הוא עוצר את עצמו ואותם בדרך הבלתי נמנעת למטה. זהו הרגע של האמנות. מלבן, מעין קבוצת כוכבים, נוצרת שם. כתמי הלבן האלה אינם שייכים כבר לא לעץ ולא לירח; הם ערבוב של שניהם, כמעט לבן טהור. אכן, כך מגיע אלינו אור הירח – כמו עלי כותרת נושרים של אור.
מתחת לשולחן 
וגם הידיעה שזו רק אשליה , אין קרבה אמיתית, לעולם לא תהיה קרבה אמיתית,
אהבתיאהבתי