הדוב וההר

רפי לביא ז"ל ענה לי פעם, כששאלתי אותו על הזיקה שלו לאמנות העבר: למה לא ללכת לציורי המערות?! הוא התכוון: אם משווים צייר למשהו, למסורת כלשהי, למה ללכת רק עד לרמברנדט, לאונרדו או ג'וטו? למה לא ללכת הכי רחוק שאפשר? רפי הטיח את זה כשאלה רטורית, כלומר ההנחה שלו היא שאין ללכת לשם, ואין טעם בהשוואה בין אמנים מלפני כ-36 אלף שנה ויותר אלינו. אבל אני לוקח את ההצעה שלו ברצינות. בין הדוב של שובֶה להר של היפני אינוּאֶה שירוֹ, מסביבות שנת 1800, יש רציפות ברורה. ההר היה יכול להיות גב הדוב; הדוב היה יכול לתת את גבו להר. הרציפות כמוסה בקו. הקו נובע מהיד, מהעין, מהרוח. כדי לעשות קו כזה צריך ללמוד הרבה מאוד, לשכוח הרבה מאוד. נסו. בעבורי, הדב הזה, וציורים של אמני "עידן הקרח" מגדירים ציור מהו. זהו המופת. האקסיומה. ככל שזה מתקרב לזה, זה יותר ציור. ככל שזה מתרחק מזה, זה פחות. את ההתקרבות אין להבין כפשוטן של מילים. זה לא בהכרח צריך להיראות בדיוק ככה כדי שנחוש את נוכחות הדבר. פיקאסו אמר, אחרי ביקור במערה באלטמירה: "אחרי אלטמירה, הכול דקדנס". הוא יכול היה לומר זאת כי הוא שמר בתוכו, במיטבו, את הרוח של המערה. מוריס בלנשו כתב, שאחרי שרואים את היצירות האלה מבינים שהאמנות יכולה להשתנות אבל לא להשתפר. ג'ון ברג'ר כתב: לאמנים שציירו את החיות האלה לא היה דבר אחד בסיסי שלנו יש: חלונות. הם לא תפסו את העולם כנשקף ונלכד בתוך חלון ופרספקטיבה, כמו שהציע אלברטי בראשית המאה ה-15. לא היה להם מלבן. הם ציירו מתוך זיקה, לא מתוך ריחוק.

הם ציירו על קירות שהחיות היו יכולות עקרונית לעמוד לצִדם. אין הבדל עקרוני בין המקום שהציור מתקיים בו ובין המקום שהחיה מתקיימת בו. זביגנייב הרברט כתב, שמי שצייר את החיות האלה לכד את רוחן בתוך קו. זוהי לכידה אמנותית של משהו חי ונע "במלכודת של קו מִתאר שחור". המערה, מזכיר הרברט, "לא שימשה למגורים, אלא היוותה מקום של פולחן – הקפּלה הסיסטינית התת-קרקעית של אבות אבותינו". אני בא למוזיאונים כמו לקפלה הנ"ל, ובעצם, היות שאיני נוצרי: כמו למערה.

(נכתב בעקבות רשימתו של גדעון עפרת המסתיימת באירוניה במילים "מגיע לנו ציור רע". אני מסיים בלי אירוניה: מגיע לנו ציור טוב).

זה תרגום ההייקו (תודה לאיתן בולוקן) – הסימנית של "ירח" מתפקדת בציור גם כמילה וגם כירח עצמו:

לְאֹרֶךְ הַדּוֹרוֹת

מֵעַל לְהָרִים  –

הַיָּרֵחַ הַלַּיְלָה