דואט

עורב עומד על ענף בשלג. אבל זה קצת פחות פשוט ממה שהמילים מתארות. מילת היחס "על" היא שמוטלת כאן בספק.

הניגוד בין השחור והלבן אינו צריך שום הסבר. הפלא הוא שיש ציפורים שחורות בשלג. איננו חושבים על עורב כעל ציפור פגיעה, אבל להיות שחור בשלג משמעו להיות מובחן ממרחק, גם על ידי טורפים. התמונה הזאת מתארת זרוּת, חריגוּת, פגיעוּת. עוד לפני שהעורב הזה פוער את פיו לקרוא, גופו קורא. קריאת השחור הָעַז בעולם שהלבין.

מתוך המקור בוקעת הלשון. נדמה שזו דרכו של הצייר להשמיע לנו את הקול שציור משתיק תמיד. צבעוניות הלשון הזאת על רקע הנוף שצבעיו שחור-לבן-אפור היא לא פחות מניצן של פרח שעולה בנוף כזה. אנשים חושבים על קריאת עורב כמוזיקה גרועה, אבל הציור הזה מאפשר לה להופיע במלוא יופייה. בנוף נטוש, קריאת עורב אינה פחות נעימה לאוזן משירת הזמיר, ולשון של עורב אינה פחות יפה מפרח.

העורב לופת את הענף המושלג. הטופֶר האחורי נראה, ואפשר בקלות לחוש ולשמוע את הציפורן על קליפת העץ בקור, ואת רחש מעיכת השלג על ידי האצבעות האחרות. התמונה הקרה הזאת כל כך חיה. אפשר ממש לשמוע אותה.

אצבעותיו של העורב כמעט צומחות מן העץ. הענפים הדקים שמימין לרגליו אינם שונים כל כך מרגל של ציפור על הענף. העץ כמו מחקה את העורב ויוצר רגל בת ארבע אצבעות דקות. העץ, במילים אחרות, מתערב.

הענפים הכבדים משלג נראים במבט ראשון כמצויים לפני גוף העורב, אבל מכוח תחבולה מחוכמת של האמן אפשר לראותם כ"מנסרים" את נוצותיו, תחובים בתוכן. כשרואים את זה כך הופכת קריאת העורב לקריאת מצוקה. הקור מורגש אז כקור חודר פשוטו כמשמעו. הענפים נראים כמאיימים לפרוס את הציפור לארבע פרוסות.

ואפשר לראות זאת גם אחרת. הגזע בימין מתפצל לשניים. הדמיון למקור הפעור – ברור. העץ והעורב קוראים ביחד. זה דואט. העורב לא עומד על העץ אלא עִם העץ. עורב ועץ הם דברים שונים, אבל המרווח שיוצר המקור הפעור והמרווח שיוצר הענף הפעור – זהה. שניהם קוראים בעת ובעונה אחת אל – אל מה? אל הריקוּת? אל הקור? אל עצמם? אלינו?