בתבליט מצרי זה נחלבת פרה לצד העגל שלה. המצרי החולב מפנה גבו אל העגל ואל הפרה, וממוקד בעטינים. הוא חולב לתוך כלי, שנראה קטן למדי, אולי כלי של ליטר. מה שהוא אינו רואה, אך אנו הצופים מוזמנים לראות על ידי האמן, הוא שהפרה בוכה. דמעה גדולה יורדת מעינה. אחד מהסודות השמורים ביותר של תעשיית החלב הוא העובדה הנראית מובנת מאליה, שלפיה כדי שיהיה לפרה חלב היא צריכה ללדת – ממש כמו נשים אנושיות. דומה שלא אטעה אם אניח שרוב הילדים חושבים שלפרות יש תמיד חלב בעטיניהן, ושנוזל זה מיועד לשתיית האדם ("אני מייצרת חלב לגבינה", איה פלוטו). כך נעשה השוד לנורמלי בתפיסתנו. אבל החלב של הפרה שייך לעגל שלה, ולכן כדי שילד ישתה כוס חלב יש לקרוע את הילד של הפרה מעל אמו.
בתבליט המצרי ייתכן שייתנו לעגל לינוק אחרי נטילת החלב על ידי האדם, שהיא כאמור בממדים יחסית קטנים בתמונה זאת, אך אפילו זה מביא את הפרה לבכי. היא בוכה כי היא רוצה להיניק את בנה, אך מישהו אחר נכנס לתמונה, כמו גוזל קוקייה פולש המסלק את ביצי הציפור מן הקן. כל אחד יכול לתאר את עוצמת הבכי של אותה פרה אילו היה העגל עצמו נלקח ממנה, כמו בתעשיית הבשר של ימינו, ולא רק החלב, יחד עם כל החלב שלה, ועל ידי מכונת שאיבה בפס ייצור. החלבן המצרי אולי דיבר איתה, אולי ליטף אותה.
מה שראה האמן (או האמנית) הקדום הזה בצורה מדהימה, הוא את הזיקה בין צורת כלי החלב וצורת הדמעה: כלי החלב הוא דמעה גדולה. כמו בביטוי "יהלומי דם", אפשר לדבר על "חלב דמעות". אמן מצרי אחד, לפני 4,000 שנה, ראה את מה שתעשיית החלב רוצה שאיש לא יראה.
מתחת לשולחן 
תודה. כמה היטב ראו בעבר מה שאנו כעת כלל לא רואים
אהבתיאהבתי
מאוס הלבן הלבן הזה
אהבתיאהבתי
אהלן דרור,
יפה….
בשביל ההגינות ההיסטורית- אבל… 🙂
הפרה בוכה כי היא נפצעה ברגל. התבליט שנמצא על סרקופג של נסיכה מיצרית מדרג נמוך, מתאר דווקא, שהחולב קודם טיפל וחבש את הפצע, שבו העגל מביט, ורק אחר כך פנה לחליבה.
בצד השני של הסרקופג יש תיאור של עגל יונק חלב מפרה…
סך הכול- חיים שלווים…
נראה לי…
🙂
אהבתיאהבתי
תודה. זאת פרשנות אפשרית אבל לא הכרחית. הבכי יכול להתקשר לשני הדברים גם יחד.
אהבתיאהבתי
חולי, לא הצלחתי למצוא תמונה של תבליט חבישת הפצע. למעשה, אני לא בטוח שהעגל מביט בפצע, במבט ראשון עושה רושם שהוא קשור לרגל הפרה. האם תוכל לשים כאן קישור לתבליט החבישה?
יואב.
אהבתיאהבתי
אה, סליחה, לא טענת שיש תיאור של החבישה… כאמור, לדעתי העגל פשוט קשור לרגל אמו.
אהבתיאהבתי
הי דרור
מסכימה לדברי חולי.
זה נראה כמו תיאור של עבודת הרפת ולא ביקורת או רגישות של האמן. לרפתנים חשוב מאוד הרווחה של הפרות והעגלים והם הומנים ותבונים כי זאת פרנסתם. הרפתות בארץ הן מהמפותחות בעולם .כי לרפתנים איכפת.
לאחרונה נוצרה בעיה שהאוצר פוגע ברוחיות הענף ורבים מהרפתנים במקום לגדל הם מייבאים. והיבוא והשינוע יוצר מצבים אכזריים. מי שמצליח לשרוד את הדרך ומגיע לרפת מטופל היטב אבל הדרך אכזרית.
גילוי נאות טיפול בפרות זאת העבודה שלנו.
אני לא ניכנסת לצלחת או לכוס החלב של אףאחד . כל אחד לפי השקפת עולמו.לדעתי מוצרי חלב ובשר זה בריא ויש הרבה אינטרסים כלכליים לאלה שאומרים לך שלא.
אהבתיאהבתי
כאן צילומים של הסרקופג:
https://commons.wikimedia.org/wiki/Category:Kawit
וכאן על הנסיכה:
https://en.wikipedia.org/wiki/Kawit_(queen)
אין תיאור של החבישה אלא זה מה שמבינים, נראה לי, מהרגל החבושה…
🙂
אהבתיאהבתי
אילו העניין היה לתאר כאב על פצע לא היה צורך לתאר חליבה. אדרבה, הפרט של הרגל החבושה שולי בתמונה ובעיני מתגבר את עניין כאב העגל. הזיהוי הצורני שעומד במוקד ההתבוננות שלי מחזק, להבנתי, את הקישור. מכל מקום, זוהי יצירת אמנות והיא בוודאי פתוחה למבטים שונים, כמו כל יצירה. תודה
אהבתיאהבתי
אבל שים לב לציור הבא…
אהבתיאהבתי
תודה יואב. מעניין. לא אתפלא אם יש קשר ישיר. לא ברור לי מה מעמד הציור ששלחת, האם זה העתק או משהו קדום, ומה יחס הזמנים בין השניים. צריך לשאול מומחה לאמנות מצרית.
אהבתיאהבתי
כן, הציור הזה באמת מוזר, וחלקים ממנו נראים מרושלים. במבט ראשון חשבתי שהפרה החומה צבועה בטוש… אבל יש למצרים גם דברים מרושלים לפעמים.
לפי מה שכתוב בעמוד התמונה, זה נסרק מתוך איזה ספר במוזיאון המטרופוליטן, אבל לא ברור מה זה אומר על המקור, ומוזר שבשום מקום אי אפשר למצוא.
אהבתיאהבתי