חומוס חתונות

נזכרתי בציור "חתונת איכרים" של ברויגל (1567) מפני שבשבוע הבא אשתתף בפסטיבל "המשתה" ב"משכנות שאננים" בירושלים, במושב שעניינו טבעונות וספרות (יחד עם אגי משעול ואסף שור, ובהנחיית ריקי בליך). המושב הזה ממוקם בפסטיבל כמו הכלה בחתונה של ברויגל. מי שיביט בכלה יראה מיד עד כמה היא חריגה באופן מביך. כולם שם בגללה, אבל היא הדמות הכי פסיבית בציור. עוד לפני שמביטים בפניה, אפשר להתמקד בידיה. הידיים שלה מחזיקות זו את זו. ידיים כאלה אינן יכולות לתפוס סכו"ם. הן "מדברות" על אי-אכילה. יש הרבה ידיים בציור, ורובן ככולן חלק ממערכת התִמְסוֹרֶת של המזון: יד מוזגת משקה מכד לכד, יד מנגנת בחמת חלילים להנעים את הסעודה, יד מעבירה צלחות ממגש מאולתר אל השולחן, ועוד. גם פּיות רבים נמצאים בעיצומה של אכילה או שתייה, או בהפוגה שבין לבין.

בקִדמת הציור נישא מגש. "מוציאים מנות". המגש הזה הוא דלת עץ מונחת על מוטות, מעין אלונקת דייסות (שמרביתן דומות לצלחות חומוס). אולי ברויגל רומז, בדרכו המתוחכמת, על מה שקורה לנגד עינינו: דלתות הלוע נפתחות, והמזון מתפרץ פנימה. הדלת הזאת היא סמל הממצה בתוכו את ההתרחשות. האוכל תמיד מתדפק על דלתות האדם. מחזקת את המבט הזה העובדה המתמיהה כי לאחד מ"מוציאי המנות", זה הקדמי, יש, איך לומר זאת בעדינות? – שלוש רגליים. ההפרזה הזו אולי היא טעות ציורית, אבל אם לא היא אולי רמז להפרזה – אדם ש"מעמיס" מנות הופך לאדם מופרז. כמובן שבמונחים ישראליים הסעודה שלפנינו היא שמחת עניים, אבל נראה שברויגל רצה לתאר אכילה גדולה.

אם נחזור לכלה, היא תקועה בתוך חגיגת האוכל בפה סגור ובידיים משולבות. בעוד פרט מבריק, מקרב אליה ברויגל צלחת "חומוס" ביד ימין של האיש היושב בכובע האדום פנימה. הצלחת כמעט "נוגעת" בידיה אך גדולה מהן. תנוחת ידיה לא מאפשרת לה ליטול מנה. ולא רק זה: פתאום רואים שהמרחק בין הצלחת הזאת לידי הכלה הוא עצום, הגם שמדובר בסך הכול בשולחן לא רחב במיוחד; ממש אי אפשר לדמיין את הכלה מושיטה יד לצלחת הזאת, שבפרספקטיבה נראית כמנת ענקים.

תנוחת הידיים הזאת דומה לתנוחת האיש בשחור בקצה הימני, ליד הכלב הנפלא המלקט שיירים מהספסל. יש סבורים שזה דיוקן עצמי של ברויגל, ואם כך הרי שהצייר מזדהה עם ההימנעות, מה גם שהוא עסוק בשיחה עם נזיר לצדו. ראו איך ראש הנזיר העטוי ברדס קרוב אל ראש  האיש בעל שלוש הרגליים, שבכובעו תקועה כף עץ. הברדס וכף העץ דומים מאוד בצורה, והרי זה המתח בין "קרנבל" ו"צום" שברויגל תיאר בציור אחר שלו. ראש-ברדס מול ראש-תרווד. הציור הוא קצת מזה וקצת מזה: שפע חוגג לצד מבנה מדוקדק, סצנה חגיגית לצד אירוניה כלפיה.

מתחת למושבו של האיש בשחור (אולי ברויגל, כאמור), ואת זה אפשר לראות רק בהגדלה או מול הציור בווינה, יש קוביית משחק בודדת. זהו פרט זעיר וחידתי בציור. הוא אינו יכול להיות מקרי מפני שהוא כמעט בלתי נראה, משמע היה חשוב להטמינו שם. האם אפשר לראות בקובייה את קול הגורל, שהחגיגה מאפילה עליו? גורלה של הכּלה, וגורל כל אחד מהסועדים המתמסרים להמולת המזון הגדולה, תוקעים ראשיהם בתוך כדים?

—

לפרטים על האירוע ועל הפסטיבל >>>