הים העליון (נתניה)

לגדול בנתניה פירושו היה לראות את הים כפול: לעתים מקרוב, מגובה פני המים; לעתים מלמעלה, מראש צוק הכורכר. אל הים בנתניה ירדנו במדרגות, והדבר הפך את העיר לבית משותף, את המצוק לחדר מדרגות, ואת הים לחצר האחורית.

יש הבדל בין הים התחתון לים העליון. הים התחתון קטן, שימושי. אתה תופס גזרה של חוף ומתמקד רק בה, נכנס ויוצא. אם אתה שוחה ונסחף קצת, אתה מתקן את המסלול וחוזר אל ערימת בגדיך. זהו ים שמוגדר על פי גודל המגבת שלך. הים התחתון הוא ציבורי, נתון לשיפוטו של המציל, של מערכת הכּריזה שלו ושל דגליו. אין סימון על המים, אבל זה ים משבצת.

בים העליון את הדגל האדום של סוכת המציל מחליפים פרגים. הים העליון הוא משהו אחר. רק מכאן הוא נפתח ונתפס כקצה הים הגדול. רק מכאן אפשר לדמיין את הספינות שחצו אותו, את המרחקים והסערות. שום מציל לא ירעים עליך כאן, שום דגל לא יתנוסס להגדיר את הים. בים העליון אין כל שימוש; זהו ים שנפקח מולך כעין ענקית, עפעף המים ועפעף השמַים. זה ים שמדבר עם הכוכבים הרבה יותר מאשר עם רחובות העיר. יש משהו מסעיר בהתבוננות בכוכבים שתלויים מעל הים, כמו גחליליות מעל אגם. אולי מפני שהכוכבים הם תזכורת לכך שרוב העולם הנראה לעין הוא עולם של אש, ובכל זאת ניתנה לנו כאן טיפת מים. ואולי מפני שהים והכוכב חולקים יסוד משותף, מימן, אלא שלמעלה הוא מתלקח ולמטה הוא נוזל.

תהלים (קד, כה) מתאר את הים הכי פשוט והכי יפה: "זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת". מי שכתב את זה (לפני כ-2,500 שנה) ידע שבהביטו בים אין הוא רואה הכול. החיות הקטנות והגדולות, וזה מובן מאליו, נמצאות מתחת לפני המים. חיות קטנות "עם" גדולות. ביחד. הים "גדול" וגם "רחב ידיים". זאת אולי כפילות שגרתית, אבל ההבדל בין "גדול" ל"רחב ידיים" הוא גדול. להעניק לים ידיים מבטא משהו אחר מ"סתם" תיאור של ממדים. אל ידיים רחבות אפשר לבוא להתחבק. איני חושב ש"רוחב יד" במובן של נדיבות שימש בלשון המקרא, אבל אין איסור מדאורייתא להחיל על הפסוק את שימושנו-אנו. הים, לפי קריאה זאת, הוא גדול ונדיב. וכמה יפה כותב המלבי"ם (המאה ה-19) על הנדיבות הזאת, שאינה אידילית: "והגם שהגדולים בולעים בכל יום כמה רבבות מן הקטנים, בכל זאת לא יכלו מיניהם, שהדג הגדול (וואלפיש) מאכלו הדגים הקטנים (הערינג), אבל הם מתרבים במספר כל כך עד שיצר [=צר, ד"ב] להם המקום בים הקרח ויצאו לאיים רחוקים מספר רב ועצום, כנודע".

גם לים התחתון יש אופק, אבל הוא פרט שולי. בים העליון האופק הוא מרכז הכובד. ובעצם, יש שני אופקים: האופק של הים שצבעו כחול, והאופק של השמים שצבעם תכלת. האופק בה"א הידיעה נמצא כביכול ברווח שבין שני האופקים האלה. "צופה הייתי בין מים העליונים למים התחתונים, ואין בין זה לזה אלא שלוש אצבעות בלבד" (בבלי חגיגה טו, ע"א). האופק אינו "דבר" אלא אשליה של קו, מרווח. שלוש אצבעות… אם זה היה המרווח, אפשר היה להושיט יד החוצה ולמשש את החלל החיצון.

שלושים שנה שלא ירדתי לחוף הזה. הכול כבר השתנה, שופץ. בחצר האחורית כבר איש אינו מכיר אותי. אבל הים חיכה. בעבורו שלושים שנה זה כלום. הגעתי לכאן כי בתי מחר בת עשרים. אמי מצאה לה כאן סַפָּר. בזמן ההמתנה ירדתי לחוף. שלושים שנה, אבל עדיין הצדפים, האבנים הנפלטות… רציתי לכתוב שהים לא השתנה, אבל זה כמובן מגוחך. אני מבחין בקונכייה שקצף עולה ממנה. רגליים עוד זזות בה. אני מטיל אותה בחזרה אל עולמה.

הכול השתנה, מלבד האופק.

24.3.2017