דברי סיום

ולסיום, כמה מילים של סיכום. אכן, זמני תם, ידוע לי היטב, הצצתי בשעון, אני מיד מסיים. לא ארצה להאריך, אחרי כל הדברים שכבר נאמרו, כלומר, שכבר אמרתי. השעה מאוחרת, רשימת הדוברים עוד ארוכה, אומר עוד שניים-שלושה משפטים ואז אפנה את הבימה ואת המיקרופון לבאים אחרי בתור. אין מה להכביר מילים, ודאי לא בסיומה של הרצאה, שלא היתה קצרה, ואף גלשה מעט מעבר לזמן שהקציבו לי המארגנים. קשה, קשה להתגדר בעשרים דקות אחרי חמישים שנות מחקר. תודה. אני באמת מסיים. מי שמכיר אותי יודע, איני מן המאריכים בדברים. אשתי, היושבת כאן בקהל, איפה היא… תעיד שבבית אינני פוצה פה ומצפצף… יפה שתיקה לחכמים. ובכן, לשורה התחתונה, ברשותכם. מילים מסכמות ספורות, אני רואה את המרצה הבא, איני מכיר אותו, אולי רֶכֶש חדש, אולי מוח שברח, כבר מתרומם מכיסאו, השעה כבר 11 ורבע בלילה, 23:15, ולפנינו עוד שש הרצאות. עלינו לעמוד בלוח הזמנים שנקבע, וגם אני, כמו עמיתיי, כפופים להחלטות הוועדה המארגנת ומחויב לעמוד במכסת הזמן שהוקצבה לנו, עשרים דקות לדובר, ולא רגע אחד יותר, לכל היותר חצי שעה, ואני, אם גזלתי ארבעים רגע הרי שבעל כורחי גזלתי, המאטריה תבעה. לכן, מובן מאליו כי ארצה לגשת לדברי הסיכום, לאחוז את השור בקרניו, ולא ללכת סחור-סחור, מה גם שזמני קצוב והשעון אומר גם אומר את דברו. שעונו של סב-סבי, אותו קיבלתי מ… לא חשוב. לא אתפתה לדיגרסיה! כן, אדוני היושב ראש, אין צורך לשלוח בי מבטים מזרי אימה, הבטחתי כי אסיים בעוד מעט-קט, ובהבטחתי זאת אעמוד גם אעמוד. ובכן, כאמור, אחרי הקדמה קצרה זאת, שהיא חטופה כפי שהיא הכרחית, אני מגיע לעיקר. האם אפשר להפעיל את המצגת? תודה. נמתין מעט שהמקרן יתחמם… אמזוג לי בינתיים כוס מים… הדיבור, גם כשהוא קצר, מצמיא אותי. אני אוהב לשתות מים קרים בהרצאות. ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו. אמן. ובכן. אסכם את המעט שהותר לי לומר כאן, בכנס באמת יוצא-מן-הכלל – ואיך אפשר כנס באמת-יוצא-מן-הכלל בלי ידידנו הגדול פנחסי שכבר אינו אתנו – בשלוש נקודות עיקריות, ואז ארד מהבמה, ואפנה את מקומי לדור הצעיר שגם הוא, מן הסתם, הכין הרצאות, "פּייפּרז" בלעז, ודחוף לו מאוד להשמיע את חידושיו המסעירים בתחום שלנו, שבוא נודה, עתידו אפילו לא בעברו. ובכן, נמתין מעט לעליית המצגת – אני לא מסתדר עם זה, דינוזאור, נו – ו… אנצל את ההזדמנות להודות בינתיים למארגנים. באמת פלא, אני אומר, מדוע הזמינו אותי. מדוע הזמינו ומדוע ממשיכים להזמין! הרי יודעים שאין לו מה לומר, הרי יודעים שהוא מעדיף תמיד להקשיב לקולגות ולא להרצות, לא לדבּר בעצמו. ובכל זאת – זומנתי, הוזמנתי, אז התכבדתי ועליתי לירושלים. עלתה המצגת? כפתור ופרח. אז זאת… זאת המצגת. אתה יכול להעביר לשקופית הבאה, יש רק שתי שקופיות. כן… אני חושב שאסתפק בזה. תודה על ההקשבה. רק מילה אחרונה לפני סיום – אפשר לכבות את המצגת, בחורצ'יק – בזמן שמכבים את המצגת, ברשות הקהל הקדוש, אומר כמה מילים אֶקְס-קתדרה, הרי אנחנו בין ידידים כאן. לא… אני כבר יורד, כבור היושב-ראש, לא אגזול ולוּ עוד דקה, גם לא שישים שניות, הנה, בעומדי על המדרגות אני יכול לומר עוד חצי משפט? חצי מילה? תודה. תודה שנותנים פתחון פה. אתם מאזינים אידיאליים. בפעם הבאה אתם תדברו ואני אקשיב. הנה, אני יורד עוד מדרגה. אפשר לקבל עוד מים אל המדרגה? התייבש לי הגרון. אויש! עיקר שכחתי. שומעים בסוף בלי מיקרופון? לא משנה. אני אצעק.