מזימה עתיקה

יש בשיר הנפלא של רות דולורס וייס "אשקלון" (מאלבום המופת "בעברית") השורה: "קיקיון ושיטה מלחשים / מזימה עתיקה מהם". אולי עיקר מוזרותו הקשה של המקום שבו אנו חיים מתמצית בשורה הזאת. המזימה עתיקה מאתנו. אנו רק שחקנים המשחקים תפקיד במחזה ישן. עצם הדיבור על "מצור" על עזה הוא כל כך מיושן. כאילו סנחריב ונבוכדנצר עוד חיים ומתהלכים בינינו.

חברי איתן בולוקן כתב זה עתה את הפוסט הקצר הזה על מניעת החשמל מעזה. איך אפשר שלא לחשוב על זה בצער בימים חמים אלו. דמו רק איזו אלימות היתה פורצת בישראל על הכבישים אילו היו מכבים את המזגנים לכל הנהגים מדי יום. או בבתים. או בבתי החולים.

"המזימה העתיקה" בימים חמים אלה מזכירה לי, מטבע הדברים את פרשת גירוש הגר וישמעאל לארץ גזירה בידי אברהם. רוב הציירים שציירו את הסצנה לא הבינו את תנאי הגאוגרפיה של מדבר באר שבע, וציירו את השילוּח בהקשר של נוף אירופי ירוק. רמברנדט יצר אולי את הגרסה המוצלחת ביותר לרגע הגירוש, הגם שאף היא חורפית מדי:

היא מוצלחת גם כי היא קשורה אלינו. גירוש הגר וישמעאל אל הצמא והחום עומד מול שרה, היושבת לבטח בבית, נשקפת בעד החלון. אילו היתה חיה היום, היה מזגן פועל בתוך הבית. הכלב, שיוצא מהבית בעקבות הגר וישמעאל אינו מבין, ככל הנראה, כי מדובר בגירוש שאין ממנו חזרה. יש להניח שישוב הביתה, ויזכה לתנאים טובים יותר מתנאי המגורשים.

הגר בוכה. היא נושאת את חמת המים, ודמעותיה עומדות בניגוד קורע לב עם המימייה הזאת, מפני שהתרוקנות הדמעות והתרוקנות המימייה קשורות זו בזו. היא בוכה על המים שיאזלו, מראש. היא אולי אף יודעת את זה.

והכי חשוב – אברהם. הוא, אבינו, המייצג שלנו ב"מזימה העתיקה". והוא תקוע, מהסס, סב על רגלו כציר. המדיניות הישראלית היא כזו. לא השמדה טוטלית כמו שהיו עושים אויבינו בעבר, תודה לאל, אבל גם לא חמלה. חצי אכזריות, 3-4 שעות חשמל והפסקה ארוכה. עינוי מתמשך. זה מאפשר למרבית הישראלים ואולי גם לעולם לראות את "חצי הכוס המלאה" ולא להתפלץ. אבל זאת אשליה שרק מי שאינו סובל יכול להתנחם בה. בדיוק כמו אברהם: התלבטותו, שכל גופו מביע, אולי תעזור לו להרגיש טוב יותר עם עצמו. אבל בעוד הוא מתלבט מתרחקים כבר הגר ובנו. בעוד שעה קלה יהיו כבר צמאים. "וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם".

ובתוך הבית, נראה בקושי, בצל הקמרון, עומד יצחק. מפונק למראה, אדיש במופגן. אינו יודע כי הפרק הבא בסיפור הוא הפרק על עקדתו.