רובינזון קרוזו בבית (המלצה על ספרה של מיכל בת-אדם)

נכבשתי בספר השירה של מיכל בת-אדם (יומנֵי בוקר, הוצאת קשב לשירה 2017). אולי יש משהו בשירה שכותבת מישהי שבאה כביכול לא מן השירה (שגם לה יש כמה הרגלים ושגרות) אלא מן הקולנוע, שמאפשר לה סוג של תום ופשטות שמשוררים משופשפים או שחוקים כבר לא יכולים לגעת בו. יש דיבור מרומז על קולנוע בספר, אבל כוונתי לצילום כמטפורה, לעמדה המתבוננת, המראה מעין סרטונים קצרים שגיבוריהם עציצים, עצים, חתול וכדומה. זהו לא ספר שמספר על חיי נפש, אלא ספר שמאפשר התארחות בְּדירה: אילו היה מישהו רוצה לקנות את הדירה של המשוררת היה יכול לקרוא את הספר ולהרגיש בבית. התצלומים היפים המלווים את הספר מסייעים בכך.

זה ספר בלי שום פירוטכניקה. השירה בו אינה עניין של אפקט מילולי כלשהו, אלא דווקא בהימנעות מכל אפקט. אין בו שמץ משיכרון הרטוריקה והצבעוניות המילולית. בימים אחרים נוכל אולי לכתוב ככה. עכשיו זה לא הזמן. זוהי שירה מתכנסת, ומתוך ההתכנסות היא מציצה החוצה. אלמלא העדינות הרבה הייתי משתמש במטפורה של בונקר או פריסקופ של צוללת. הספר אינו מייצג שום קולקטיב, ובכל זאת הוא מייצג – זוהי שירה שהפוליס שלה לא קיימת. בעצם: שירה של אי בודד, רובינזון קרוזו בביתו-שלו. מבחינה זאת הספר מייצג, בלי שהתכוון לכך, מציאות חברתית של מעמד מסוים, מציאות שהוחרפה מאוד בישראל במאה ה-21 עם המלחמות והשחיתות המדהימה (והזיקות ביניהן). השקט של הספר הזה הוא חרישיות המובסים, אבל אין בו כל תבוסה אלא זקיפות קומה בעולם שהולך וצר.

כלשון אבות ישורון, ספר זה יש בו "השירה שבדברים". למשל, כשבת-אדם כותבת על שולחן שמישהו זרק מחלון קומה עליונה והשולחן נתפס בעץ (עמ' 115) העניין הוא בכך שאין צורך להמציא או לכשף את הקורא בכל מיני סמים פואטיים (שאין לי דבר וחצי דבר נגדם, אבל ככל שעוברות השנים פוחת ענייני בהם), כי המציאות מראה דבר כמו שולחן תלוי בין שמים לארץ. אפשר לראות בו סמל – גם שולחן הכתיבה של הספר הזה הוא במין מצב ביניים כזה של חיבור לארצי וליומיומי, שתמיד צומח קצת לאיזה סוד. השולחן "תלוי על ענף בין שמים וארץ", והוא גם סמל של קיום בכלל, ומעבר לכל פלא של רהיט שהפך לפרי העץ. גם כשעולה דימוי בשיר זה, ועלי העץ הם "כמו פרפרי משי ורודים", הרי הדימוי נובע מהמציאות הפשוטה שמתוארת לפני כן בשיר: "המולה חרישית של דבורים". כלומר, המציאות עצמה מכינה את הקרקע לדימוי, והמעבר בין העלים לפרפרים (ליתר דיוק אלו עשים) הוא קל, לא מאומץ, מתבקש כביכול ממה שיש מול העיניים.

גם בשיר אחר, "יום שישי" (עמ' 49) יש דבורה. הפעם דבורה אחת. יש להניח שהיא בת הכוורת ההומה של השיר על השולחן התלוי. "השמש נוגעת אפילו בקטן שבעלים". הנה, זאת בדיוק דוגמה לפואטיקה של שולחן תלוי בין שמים לארץ. מצד אחד זאת עובדה פשוטה, ומצד שני זאת אמירה מטפיזית, אם רק רוצים, כדוגמת "אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו: גְדל" (בראשית רבה י, ו). השיר מתאר פרחי ריחן (בזיליקום) "שאינם יודעים ללכת / ואינם יודעים לעוף"; הפרחים אינם יודעים לעוף אבל הדבורה יודעת. הפרחים אינם יודעים ללכת אבל המשוררת יודעת, יודעת ללכת אליהם ומהם אלינו, ולכתוב עליהם. השיר נכתב במשותף על ידי דבורה, צמח ומשוררת (ואולי גם, כדברי המדרש, בעזרת הכוכבים). הריחן נעזר בדבורה (וזאת עובדה פשוטה), והוא נעזר במשוררת (וזאת עובדה פואטית). ה"בונקר" של חיי הדירה בתל אביב נפתח ונפקח, הולך מתוך המשבצת הקטנה אל הכול.