על הגירוש

לפני ה"וישכם אברהם בבוקר" המפורסם של עקדת יצחק, בספר בראשית (כב', ג'), יש "וישכם אברהם בבוקר" אחר, של גירושו של ישמעאל (שם, כא', יד'). "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח-לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל-הָגָר שָׂם עַל-שִׁכְמָהּ, וְאֶת-הַיֶּלֶד–וַיְשַׁלְּחֶהָ". הפסוק נראה שבור. טְרוף-דעת. סביר יותר, כמדומני, שהיה צריך להיות "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח-לֶחֶם וַיִּתֵּן אֶל-הָגָר, וְחֵמַת מַיִם שָׂם עַל-שִׁכְמָהּ, וְאֶת-הַיֶּלֶד–וַיְשַׁלְּחֶהָ". אבל גם בניסוח "מתוקן" כזה הילד מופיע שם באופן מוזר, כאיזה נ"ב בסוף מכתב. האם את הילד גם שם על שכמה? הופעת המילים "ואת הילד" בסוף הפסוק יש בה תחושת קריעה, ניתוק. התחביר מוסר את הכאב. הגר מושיטה לו יד. הוא לא נותן את ידו, אלא מחווה "לשם" כללי, כפרודיה על מורה דרך. על הגשר יש אורחה, אולי של ג'ירפות. הליכה קצרה וכבר מי שהיו סמוכים הופכים לכתם קלוש. הגשר הוא כבר בעולם אחר. קל מאוד לשכוח את המגורש. רגע הוא כאן, ורגע כבר איננו. "וַיְשַׁלְּחֶהָ" (כא, יד). הציור הוא פירוט של המילה הזאת.

שתי ידיו של אברהם משמשות כאן כמאזניים, והציור כולו נשקל על כפותיהן. מצד אחד המבנים הקרובים, המסיביים והאטומים של הבית. זה בית שתקוע בנוף הפסטורלי כמו קוץ בעין. כמעט אפשר לחשוב שמבית כל כך אלים וכבד כדאי להתגרש. מצד שני ישנו האופק, ולמעשה – שני אופקים. האחד נראה לנו, המתבוננים בציור (הפסגות, הים והשמש שבעומק) אך לא לדמויות שבציור, והאחר נראה לדמויות שבציור, אך לא לנו: האופק שהוא כל מה שיש בציור מעבר לצד ימין של מסגרתו. מתרחש כאן צומת של עין ושל יד: העין המתבוננת בציור והיד המגרשת, המתווה גם את מבטם של המגורשים. היד המגרשת פוסלת את מבטנו. כביכול, צריך לעמוד מול הציור הזה כשֶלחי שמאל מופנית אליו. הציור החשוב הוא הנוף שמימין, שאיננו מצויר כאן: לאן מגורשים הגר וישמעאל?

הנוף הנראה לעיננו הוא פשוט וערפילי: שמש נוחה, חיות נינוחות, פסטורליה. משהו שנעים לטייל בו. אבל לצד הנוף הזה מצוי נוף אחר, שאיננו מצויר אלא כתוב, וקלוד קרא את המילים שאנו קוראים: הגירוש הוא אל "מדבר באר-שבע". קלוד הבין בלי ספק את המילה "מדבר" וידע שהוא לא מצייר מדבר. זה ברור כי יש בציור נהר ומים רבים. בנוף כזה אי אפשר למות בצמא. ידו של אברהם מגרשת את המבט המחפש את הנוף הפסטורלי כפי שהיא מגרשת את הגר וישמעאל. היא מצביעה אל מעבר לגבולותיו של הבד, כלומר: אל הסיפור, אל הטקסט המקורי שבו אין מים אלא יובש. הזוועה מצויה לצד הציור, כתובה, אורבת, מלגלגת על מדרש התמונה. הפער בין הדמיון של המקום שאליו נזרק המגורש ובין המציאות יכולה להזכיר לנו את מציאות חיינו.

על סף הבית, ממש בקדמת הציור, מוטלות לרגלינו חורבות. הגר מושלכת אל בית הרוס, אל מִדבר. שברי האבנים הם קריאת המדבר ההוא פנימה, אל סף הבית ואל סף הציור. החורבות האלה אינן של המדבר יותר משהן של הבית הזה. קלוד אומר שזהו בית הרוס, פשוטו כמשמעו.

קלוד מצייד את ישמעאל הילד, כבר ברגע הגירוש, בקשת ציידים, כנראה על שום אחריתו: "וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת" – אחרי ההצלה. אבל הקשת על הילד הקטן מזעזעת יותר מאשר מנחמת אל מול כל מה שיש שם, בחוץ האינסופי שאברהם מצביע לעברו. את מה הוא בדיוק יצוד?

אם תביטו שוב, תראו עוד שני משתתפים בציור הזה: אלו פניהם של שרה ושל יצחק. היא על המרפסת הגבוהה. הוא מביט מבעד לחלון שבמבנה המרכזי, הנמוך יותר. יש קרבה מטרידה ממש בין האופן שבו מביטים שרה ויצחק בהגר ובישמעאל ובין האופן שבו אנו מביטים בהם, בבחינת שותפות אדישה לדבר עבירה. הם מעיינים בגירוש כמו בציור. זה לא ממש נוגע להם. אבל בעוד פסוקים לא רבים יהפוך יצחק, המביט בשאננות מחלונו באחיו המגורש, למגורש בעצמו אל ארץ המוריה, באותה שעת בוקר מוקדמת, מאותו בית-מידות. המקרא לא יספר לנו אם עמדה שרה על המרפסת והביטה באברהם לוקח את בנם לעקידה כפי שהיא עומדת על המרפסת עכשיו. אולי ישנה שנת ישרים.

שרה, המביטה בשאננות בגירוש הגר, תמות בסמוך לאחר פרשת העקדה, בפתיחת פרשת "חיי שרה". יצחק יובא אל סף מותו. ואולי אברהם מצביע אל ראש ההר. הוא חושב שהוא מגרש אותם לשם, אבל אינו יודע שהוא מצביע על היעד שאליו יגורש הוא, עם בנו, בקרוב. מי יודע אם אין מתנשא כאן "אַחַד הֶהָרִים" (כב, ב).