פינוי-בינוי

מספרת הגמרא:

שניים היו גרים בבית אחד בן שתי קומות. אחד היה גר למעלה ואחד למטה. נשברה הקומה התחתונה [הכוונה שהעליונה שקעה לתוך התחתונה]. אמר לו התחתון לעליון, בוא נשפץ אותה [את הקומה התחתונה] ביחד. אמר לו העליון: אֲנָא שַׁפִּיר קָא דָאֵירְנָא ['אני, סבבה אני גר', כלומר, זאת בעיה שלך ולא שלי].

אמר לו התחתון: אסתור אני את כל הבניין ואבנה אותו מחדש.

אמר העליון: לא יהיה לי מקום לגור בו [בזמן שהבניין יהיה הרוס, ולכן איני מסכים].

אמר התחתון: אני אשכור לך מקום [על חשבוני, בזמן הפינוי-בינוי]

אמר לו העליון: לא בא לי לטרוח.

אמר התחתון: [אבל] אני לא יכול לגור [לחיות בבית שלי, כי הבית שלך שקע לתוכו]!

אמר העליון: תזחל על הבטן כדי להיכנס, ותזחל על הבטן כדי לצאת.[1]

(בבא בתרא, ו ע"ב-ז ע"א. בתרגום מארמית, בעזרת תרגום שטיינזלץ)

 

אפשר לדבר הרבה על אקולוגיה אבל יש בסיפור הזה (שנראה אקטואלי לגמרי, ובוודאי קורה בצורות שונות מדי כמה ימים בישראל של ימינו) את תמצית העניין. והוא שכל דבר בעולם צמוד לדבר אחר. כל דירה יש לה הדירה שמעליה או מתחתיה. ואם יש רק קומה אחת, יש לה את החצר או את הבית ממול. השכן מהקומה הראשונה מפריד בצורה מוחלטת בין הדירה שלו לשל שכנו ויש להניח שהיה עוד פחות מעניין אותו מה קורה בדירה שמעבר לרחוב או בעיר אחרת או במדינה אחרת. מבחינתו הרצפה שלו מנותקת מהתקרה של השכן שלו. אנחנו יודעים שהמילים 'רצפה' ו'תקרה' הן שני שמות לאותו אלמנט אדריכלי. מבחינת הדייר שלמעלה הדירה שלו נגמרת בבלטות שלו, והוא אחראי רק עד שם. אנחנו יודעים היטב שמה שיקרה בהמשך ככל הנראה הוא שהרצפה שלו תקרוס ויש סיכוי שגם הוא וגם השכן ייפגעו או אף ייהרגו – זה בנפילה וזה בפגיעת אבן. כלומר, השכן מלמעלה לא מבין ששלומו תלוי בשלומו של השכן שלו, וששניהם חלק מבניין אחד ואינם נפרדים זה מזה. אפילו אם לא מדברים על שכנוּת טובה ועל אתיקה, מבחינה תועלתית כדאי לו שהשכן מלמטה יגור בדירה טובה כי דירת השכן מלמטה מחזיקה את דירת השכן מלמעלה.

הנקודה המעניינת היא שרוב המין האנושי דומה לשכן מלמעלה. המחשבה האקולוגית רואה שהעולם הוא מין בניין כזה שכל יצור וכל מין, שלא לדבר על מחלקות ביולוגיות, קשורים בדרך זו או אחרת ליצורים אחרים. על חלק מהקשרים אנחנו יודעים מזמן, על חלקם אנו למדים לאחרונה. אם לתת דוגמה אחת ברורה, אנו יודעים שאם ה'קומה' של העצים ביערות לא תחזיק מעמד, גם הקומה שלנו תתערער ותתמוטט כי האוויר שהעצים פולטים והאוויר שאנו נושמים הם אותו דבר, ממש כמו תקרה ורצפה. אנו יודעים דברים דומים לגבי הדבורים שהולכות ונכחדות, ובכל זאת אנו תופסים אותן כשכן מופרד מאיתנו. 'אֲנָא שַׁפִּיר קָא דָאֵירְנָא', אנו אומרים לעצים, ולדבורים, וליערות, ולאוקיינוסים, ולאטמוספרה, לפרפראים ולעוד ועוד צורות חיים שנמצאות בסכנה ואף בהכחדה. אין מקום לחיות הבר? שיזחלו על הבטן ושיגידו תודה. וכמובן שאנו מתייחסים כך גם לרוב בני אדם. אפריקה, למשל, יבשת ענק, היא בקומה התחתונה.

המשימה של התנועה האקולוגית ושל השירה האקולוגית היא להגיע למצב שבו הפתרון המובן מאליו במקרה של הגמרא יהיה שהשכן מלמעלה יסכים מיד להצעה הראשונה: תָּא וְנִבְנְיֵיהּ, בוא ונבנה, ביחד.

 

===

כמה מילים מהשקת הגיליון החדש [123] של הליקון: שירת הבית – אקופואטיקה עברית, היום, בחממה האקולוגית עין שמר.

[1] הנהו בי תרי דהוו דיירי. חד הוה דייר עילאי וחד הוה דייר תתאי. איתבר תתאי. א"ל [אמר ליה] תתאי לעילאי: תָּא וְנִבְנְיֵיהּ. א"ל אֲנָא שַׁפִּיר קָא דָאֵירְנָא.  א"ל איסתריה אנא ואבנייה. אמר לית לי דוכתא למידר בה. א"ל אנא אוגר לך דוכתא. א"ל לָא טָרַחְנָא. [אמר לו:] לא קא מתדר לי! [אמר לו:] שוּף אכריסך ועול, ושוּף אכריסך ופוק.