האוטובוס ותחנת האוטובוס

עמדתי בתחנת אוטובוס. לידי חייכה מאוזן לאוזן, משוחה באודם ולבושה שמלה אדומה, מישהי שניסתה לשכנע אותי לקנות גבינת גאודה לקראת חג השבועות. האוטובוס התקרב ונעצר בתחנה, ואני נחרדתי, כי על דופנו געתה פרה שחורה במבט מטורף מאימה. מתחת נכתב כי היא צולמה רגע לאחר שהעגל שלה לקח ממנה. הוא נלקח ממנה כדי שבמקום שהוא ישתה את החלב, אפשר יהיה למכור גאודה לחג. האוטובוס המתין רגע והפליג הלאה. המתח בין החיוך לפה הקרוע של הפרה היה מכאיב. האודם והשמלה האדומה של הדוגמנית החייכנית הפכו לאדום אכזרי.

כניסת האוטובוס לתחנה והחיבור הרגעי שבין החיוך והזעקה, בין הגבינה ומקור החלב, בין המסחר והכאב, בין ההנאה והשקר, מדגים עד כמה רוב הזמן ורוב האנשים לא רואים חיבור כזה. כאילו אין קשר בין האוטובוס ותחנת האוטובוס. מי שהציב את הצאן והבקר האומללים על האוטובוסים עשה מעשה מבריק של שיבוש תרבות: הוא גרם לבעלי החיים להיכנס אל תוך העיר. ולטר בנימין כתב שמהעידן המודרני פרה לא יכולה להיכנס אל תוך העיר אלא בתוך אומצה (סטייק). הקמפיין הזה עושה בדיוק את ההפך – הוא מכניס את הפרה (אמנם, רק כתצלום) לשוטט ברחובות ולצעוק את צעקתה הנמשכת במקומות לא צפויים. בניגוד לספר או לעיתון או לפוסט הזה שכותבים כנגד צריכת מוצרים מהחי, הפרה על האוטובוסים באה אליך, חולפת על פניך, רודפת אותך.

במסכת סנהדרין (לט ע"א) מובא דיון בעניין אדם וחווה. אומר כופר אחד (שהוא הקיסר, לפי נוסח אחר) לרבן גמליאל: "אלוהיכם גנב הוא", מפני שלקח את הצלע מאדם בגנבה. מתפתחת שיחה מעניינת שכאן אביא (בתרגום) רק מקצתה: עונה בתו של הכופר/הקיסר (ושמא זאת בתו של רבן גמליאל, קשה להחליט): "הָביאו לי אומצה של בשר. הֵביאו לה. הניחה את הבשר על הגחלים; הוציאה את הבשר מהגחלים ואמרה לו (לכופר): 'תאכל את זה'. ענה לה: 'זה מגעיל אותי'. אמרה לו, 'גם אדם הראשון, אילו הייתה [חוה] ניטלת [ממנו] בגלוי הייתה מגעילה אותו'".[1]

כלומר, אילו היה אלוהים נוטל את הצלע ללא הרדמה ואדם היה רואה את הבשר שממנו נוצרה אשתו הייתה חוה מגעילה אותו ומאוסה עליו. כדי לאפשר ארוטיקה (של הסועד ושל בן הזוג) יש להסתיר את מקורו החי של הבשר ואת מקורו החי של החלב.

יש בסיפור התלמודי הבנה שאכילת הבשר (ולעניינו אין הבדל בין אכילת בשר לצריכת מוצרי חלב) היא עניין מגעיל, מאוס, שיש צורך להסתיר אותו. אולי זה ניסוח זהיר מדי: אין דבר יותר מגעיל ומאוס מאכילת בשר ומשתיית חלב – אם רק רואים את התמונה הכוללת. לכן, מי שרוצה להפוך את המגעיל למגרה צריך להסתיר את התהליך ולהדגיש את ההנאה. הדוגמנית המחייכת בתחנת האוטובוס עושה בדיוק את זה. היא מציגה את הזעקות של הפרות והכבשים אחרי שהן כבר נאפו. רוחב חיוכה כרוחב הפה הפעור לזעוק.

 

[1] אמרה ליה: אייתו לי אומצא דבישרא, אייתו לה. אותבה תותי בחשא, אפיקתה, אמרה ליה: אכול מהאי! – אמר לה: מאיסא לי. – אמרה ליה: ואדם הראשון נמי, אי הות שקילה בהדיא – הוה מאיסא ליה.

2 תגובות בנושא “האוטובוס ותחנת האוטובוס”

  1. דרור, אבל בנימין לא ביקר בצפת 🙂 ראיתי לפחות פעמיים עדר פרות עולה מהואדי של נחל עמוד וחוצה שכונות (כולל כבישים) בעיר. באחת הפעמים, זה קרה בדיוק כשהמתנתי בליל חורף [אחרי 22:00] לאוטובוס למרכז הארץ. ופתאום כמה עשרות פרות באמצע הרחוב הריק (שכונה מאוכלסת). מישהו שחלף בהמשך הסביר לי שזה לגמרי רגיל.

    אהבתי

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: