עצות מן הרמב"ם לכותבי ספרות

את הספר שחיפשתי לא מצאתי בדוכנים בכיכר, אבל עיני קלטה מהדורה מאירת עיניים של "משנה תורה" לרמב"ם, בעריכת הרב שטיינזלץ ובהוצאת "קורן" (2015). קניתי את הכרך הראשון. שנים רבות מאז קראתי בספר הזה, שנכתב לפני קרוב ל-850 שנה. אז, כשקראתי בו בעבר הרחוק, לא יכולתי להעריכו בכמה מובנים, לרבות מצד יפי סגנונו והלשון העברית הצחה עד כאב. קראתי אתמול ב"הלכות יסודי התורה" שב"ספר המדע", על הנבואה והנביאים. אפשר ללמוד מהדיון של הרמב"ם גם על כתיבת ספרות. לא שהסופרים והמשוררים בימינו הם נביאים, אבל יש משהו במבנה הנפשי שהרמב"ם מתאר שיכול להסביר גם תופעה מקבילה כמו הכתיבה הספרותית.

הנה כך כותב הרמב"ם על היומיום של הנביא. ההדגשות שלי:

אָדָם שְׁהוּא מְמֻלָּא בְּכָל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ, שָׁלֵם בְּגוּפוֹ, כְּשֶׁיִּכָּנֵס לַפַּרְדֵּס וְיִמָּשֵׁךְ בְּאוֹתָן הָעִנְיָנוֹת הַגְּדוֹלִים הָרְחוֹקִים, וְתִהְיֶה לוֹ דַּעַת נְכוֹנָה לְהָבִין וּלְהַשִּׂיג, וְהוּא מִתְקַדֵּשׁ וְהוֹלֵךְ פּוֹרֵשׁ מִדַּרְכֵי כְּלַל הָעָם הַהוֹלְכִים בְּמַחְשַׁכֵּי הַזְּמָן, וְהוֹלֵךְ מְזָרֵז עַצְמוֹ וּמְלַמֵּד נַפְשׁוֹ שֶׁלֹּא תִהְיֶה לוֹ מַחְשָׁבָה כְּלָל בְּאֶחָד מִדְּבָרִים בְּטֵלִים, וְלֹא מֵהַבְלֵי הַזְּמָן וְתַחְבּוּלוֹתָיו, אֵלָא דַּעְתּוֹ תָּמִיד פְּנוּיָה לְמַעְלָה, קְשׁוּרָה תַּחַת הַכִּסֵּא, לְהָבִין בְּאוֹתָן הַצּוּרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הַטְּהוֹרוֹת, וּמִסְתַּכֵּל בְּחָכְמָתוֹ שֶׁלְּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֻּלָּהּ מִצּוּרָה רִאשׁוֹנָה עַד טַבּוּר הָאָרֶץ, וְיוֹדֵעַ מֵהֶם גָּדְלוֹ – מִיָּד רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שׁוֹרָה עָלָיו.

הדברים אינם צריכים הסבר. העניינות הם "גדולים ורחוקים". ההוויה היא פרישה "מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן" (באמת שאפשר להתעלף מיפי הניסוח ומן האקטואליות שלו). המחשבה סולדת מן הדברים הבטלים ומ"הבלי הזמן ותחבולותיו" (תחבולות זמננו איך הן נראות? אולי כמו מסכים קטנים). העניין הוא פינוי הדעת כלפי מעלה, אל אותם העניינות "הגדולים הרחוקים". תכני הספרות אולי אחרים מתכני הנבואה, אבל העניינים בכל זאת גדולים.

וּבְעֵת שֶׁתָּנוּחַ עָלָיו הָרוּחַ – תִּתְעָרַב נַפְשׁוֹ בְּמַעֲלַת הַמַּלְאָכִים הַנִּקְרָאִים אִישִׁים, וְיֵהָפֵךְ לְאִישׁ אַחֵר, וְיָבִין בְּדַעְתּוֹ שְׁאֵינוּ כְּמוֹת שֶׁהָיָה, אֵלָא שֶׁנִּתְעַלָּה עַל מַעֲלַת שְׁאָר בְּנֵי אָדָם הַחֲכָמִים: כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמָר בְּשָׁאוּל, "וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם; וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר".

"ויהפוך לאיש אחר"; "שאינו כמות שהיה". גם אם הסופר, בניגוד לנביא, אינו חושב, ובצדק, "שנתעלה על מעלת שאר בני אדם", הוא יודע שהעיסוק בכתיבה (אולי כמו כל עיסוק מתוך התמסרות) משנה את העוסק, הופך אותו לאיש אחר. זאת לא תוספת לאישיות שנותרת כשהייתה, אלא היפוך; לא שִגרה, אלא תמורה, שאינה חד פעמית אלא תהליך.

וְכֻלָּן, כְּשֶׁמִּתְנַבְּאִין, אֵבָרֵיהֶן מִזְדַּעְזְעִין וְכוֹחַ הַגּוּף כּוֹשֵׁל, וְעֶשְׁתּוֹנוֹתֵיהֶם מִטָּרְפוֹת וְתִשָּׁאֵר הַדֵּעָה פְּנוּיָה לְהָבִין מַה שֶׁתִּרְאֶה.

זהו תיאור של טראנס. משהו צריך להתרחש באורגניזם כדי "שתישאר הדעת פנויה". שאחרת הדעת מלאה בענייני היומיום. אפשר לתאר את זה כסוג של ריכוז קיצוני.

וְכֵן שְׁאָר הַנְּבִיאִים, יֵשׁ מֵהֶן אוֹמְרִין הַמָּשָׁל וּפִתְרוֹנוֹ כְּמוֹ אֵלּוּ; וְיֵשׁ מֵהֶן אוֹמְרִין הַפִּתְרוֹן בִּלְבָד. וּפְעָמִים אוֹמְרִין הַמָּשָׁל בִּלְבָד בְּלֹא פִּתְרוֹן, כְּמִקְצַת דִּבְרֵי יְחֶזְקֵאל וּזְכַרְיָה. וְכֻלָּם, בְּמָשָׁל וְדֶרֶךְ חִידָה הֶם מִתְנַבְּאִים.

נהדר, לא? יש כמה סוגי ספרות. קפקא למשל כתב משלים בלי פתרון. סופרים רבים טורחים להסביר את כוונתם בדרכים שונות, ולשלב במשל את הפתרון. חלקם כותבים מאמר, ולא את התיאור, או את העולם הבדיוני, כלומר קופצים ישר לשלב המסקנות. ויש ספרים שהם פתרון במסווה של משל, כלומר שהסיפור הוא רק אמצעי להעביר איזה "מסר", מעניין ככל שיהיה.

כָּל הַנְּבִיאִים – אֵין מִתְנַבְּאִין בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצוּ, אֵלָא מְכַוְּנִין דַּעְתָּן וְיוֹשְׁבִין שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב וּמִתְבּוֹדְדִין: שְׁאֵין הַנְּבוּאָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת, אֵלָא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה.

אתה לא מחליט מתי לכתוב, אלא מחכה לכתיבה. יש כמה שיטות לאופי ההמתנה הזאת: כוונת הדעת; שמחה ולב טוב; התבודדות.

לְפִיכָּךְ בְּנֵי הַנְּבִיאִים, לִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר, וְהֶם מְבַקְּשִׁים הַנְּבוּאָה; וְזֶה הוּא שֶׁנֶּאֱמָר "וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים", כְּלוֹמַר מְהַלְּכִין בְּדֶרֶךְ הַנְּבוּאָה עַד שֶׁיִּנָּבְאוּ, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר "פְּלוֹנִי מִתְגַּדֵּל". אֵלּוּ שְׁהֶם מְבַקְּשִׁים לְהִתְנַבֵּא, הֶם הַנִּקְרָאִים בְּנֵי הַנְּבִיאִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּכַוְּנִין דַּעְתָּן, אֶפְשָׁר שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עֲלֵיהֶן, וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תִשְׁרֶה.

"בני הנביאים" אלו סופרים – וכל אחד יכול להגיע למצב הזה – שבו אינך נתקל בכתיבה, אלא מנסה להביא אותה מיוזמתך. למשל על ידי האזנה למוזיקה. יש "דרך כתיבה", ואפשר ללכת בה מתוך ידיעה שיש סיכוי, אם כי לא ודאות, שמשהו יבוא. ורק אם מוכנים ללכת בדרך הזאת מתוך ידיעה שמאוד יכול להיות שלא יבוא, לעולם, יש סיכוי שהוא יבוא. במרעו זהו מצב של אמביציה לכתוב, ללא כל השראה. הרמב"ם נדיב בכותבו שיש סיכוי שתשרה השכינה גם במצב כזה שבו אתה הולך בדרך מתוך התכוונות וחיפוש, עד שזה בא.

וּבְזֶה הִבְטִיחוֹ הָאֵל, שֶׁנֶּאֱמָר "לֵךְ, אֱמֹר לָהֶם: שׁוּבוּ לָכֶם, לְאָהֳלֵיכֶם. וְאַתָּה, פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי". הַא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הַנְּבִיאִים [למעט משה, ד"ב], כְּשֶׁהַנְּבוּאָה מִסְתַּלֶּקֶת, חוֹזְרִין לְאָהֳלָם, שְׁהוּא צָרְכֵּי הַגּוּף כֻּלָּן כִּשְׁאָר הָעָם; לְפִיכָּךְ אֵינָן פּוֹרְשִׁין מִנְּשׁוֹתֵיהֶן […].

אחרי הכתיבה – החשבונות בדואר, תפוחי אדמה בתנור, ארנונה, טסט שנתי לרכב, כישלון בטסט השנתי לרכב.

הַנָּבִיא, אֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה נְבוּאָתוֹ לְעַצְמוֹ בִּלְבָד, לְהַרְחִיב לִבּוֹ וּלְהוֹסִיף דַּעְתּוֹ, עַד שֶׁיֵּדַע מַה שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ מֵאוֹתָן הַדְּבָרִים הַגְּדוֹלִים. וְאֶפְשָׁר שֶׁיְּשֻׁלַּח לְעַם מֵעַמֵּי הָאָרֶץ, אוֹ לְאַנְשֵׁי עִיר אוֹ מַמְלָכָה, לְבוֹנֵן אוֹתָם וּלְהוֹדִיעָם מַה יַעֲשׂוּ, אוֹ לִמְנֹעַ אוֹתָם מִמַּעֲשִׂים הָרָעִים שֶׁבִּידֵיהֶם; וּכְשֶׁמְּשַׁלְּחִין אוֹתוֹ, נוֹתְנִין לוֹ אוֹת וּמוֹפֵת כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הָעָם שֶׁהָאֵל שִׁלְּחוֹ בֶּאֱמֶת.

זוהי התשובה הגדולה לכל המיואשים שאומרים שאין טעם לכתוב אם אין קוראים (ובמשמע: קוראים רבים). הרמב"ם מלמדנו שיש לקחת בחשבון אפשרות שהכתיבה היא לכותב עצמו בלבד, "להרחיב לבו ולהוסיף דעתו עד שיידע מה שלא היה יודע מאותן הדברים הגדולים". האם זה דבר מבוטל? לא! זהו מרכז החיים של אותו אדם, ומה אפשר להשיג יותר? אמנם אפשר שהכותב ישולח אל הציבור הרחב, אל העם או אל אנשי העיר או הממלכה, אל הכיכרות ואל אמצעי התקשורת, אבל זה לא תנאי הכרחי להיות נבואתו נבואה. כמוּת השומעים אינה מעלה ואינה מורידה את חשיבות הדיבור.