עצות מן הרמב"ם לכותבי ספרות

abelardo-morell-book_-le-antichita-romane-by-piranesi-1.jpg
תצלום: אבלארדו מורל

את הספר שחיפשתי לא מצאתי בדוכנים בכיכר, אבל עיני קלטה מהדורה מאירת עיניים של "משנה תורה" לרמב"ם, בעריכת הרב שטיינזלץ ובהוצאת "קורן" (2015). קניתי את הכרך הראשון. שנים רבות מאז קראתי בספר הזה, שנכתב לפני קרוב ל-850 שנה. אז, כשקראתי בו בעבר הרחוק, לא יכולתי להעריכו בכמה מובנים, לרבות מצד יפי סגנונו והלשון העברית הצחה עד כאב. קראתי אתמול ב"הלכות יסודי התורה" שב"ספר המדע", על הנבואה והנביאים. אפשר ללמוד מהדיון של הרמב"ם גם על כתיבת ספרות. לא שהסופרים והמשוררים בימינו הם נביאים, אבל יש משהו במבנה הנפשי שהרמב"ם מתאר שיכול להסביר גם תופעה מקבילה כמו הכתיבה הספרותית.

הנה כך כותב הרמב"ם על היומיום של הנביא. ההדגשות שלי:

אָדָם שְׁהוּא מְמֻלָּא בְּכָל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ, שָׁלֵם בְּגוּפוֹ, כְּשֶׁיִּכָּנֵס לַפַּרְדֵּס וְיִמָּשֵׁךְ בְּאוֹתָן הָעִנְיָנוֹת הַגְּדוֹלִים הָרְחוֹקִים, וְתִהְיֶה לוֹ דַּעַת נְכוֹנָה לְהָבִין וּלְהַשִּׂיג, וְהוּא מִתְקַדֵּשׁ וְהוֹלֵךְ פּוֹרֵשׁ מִדַּרְכֵי כְּלַל הָעָם הַהוֹלְכִים בְּמַחְשַׁכֵּי הַזְּמָן, וְהוֹלֵךְ מְזָרֵז עַצְמוֹ וּמְלַמֵּד נַפְשׁוֹ שֶׁלֹּא תִהְיֶה לוֹ מַחְשָׁבָה כְּלָל בְּאֶחָד מִדְּבָרִים בְּטֵלִים, וְלֹא מֵהַבְלֵי הַזְּמָן וְתַחְבּוּלוֹתָיו, אֵלָא דַּעְתּוֹ תָּמִיד פְּנוּיָה לְמַעְלָה, קְשׁוּרָה תַּחַת הַכִּסֵּא, לְהָבִין בְּאוֹתָן הַצּוּרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הַטְּהוֹרוֹת, וּמִסְתַּכֵּל בְּחָכְמָתוֹ שֶׁלְּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֻּלָּהּ מִצּוּרָה רִאשׁוֹנָה עַד טַבּוּר הָאָרֶץ, וְיוֹדֵעַ מֵהֶם גָּדְלוֹ – מִיָּד רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שׁוֹרָה עָלָיו.

הדברים אינם צריכים הסבר. העניינות הם "גדולים ורחוקים". ההוויה היא פרישה "מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן" (באמת שאפשר להתעלף מיפי הניסוח ומן האקטואליות שלו). המחשבה סולדת מן הדברים הבטלים ומ"הבלי הזמן ותחבולותיו" (תחבולות זמננו איך הן נראות? אולי כמו מסכים קטנים). העניין הוא פינוי הדעת כלפי מעלה, אל אותם העניינות "הגדולים הרחוקים". תכני הספרות אולי אחרים מתכני הנבואה, אבל העניינים בכל זאת גדולים.

וּבְעֵת שֶׁתָּנוּחַ עָלָיו הָרוּחַ – תִּתְעָרַב נַפְשׁוֹ בְּמַעֲלַת הַמַּלְאָכִים הַנִּקְרָאִים אִישִׁים, וְיֵהָפֵךְ לְאִישׁ אַחֵר, וְיָבִין בְּדַעְתּוֹ שְׁאֵינוּ כְּמוֹת שֶׁהָיָה, אֵלָא שֶׁנִּתְעַלָּה עַל מַעֲלַת שְׁאָר בְּנֵי אָדָם הַחֲכָמִים: כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמָר בְּשָׁאוּל, "וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם; וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר".

"ויהפוך לאיש אחר"; "שאינו כמות שהיה". גם אם הסופר, בניגוד לנביא, אינו חושב, ובצדק, "שנתעלה על מעלת שאר בני אדם", הוא יודע שהעיסוק בכתיבה (אולי כמו כל עיסוק מתוך התמסרות) משנה את העוסק, הופך אותו לאיש אחר. זאת לא תוספת לאישיות שנותרת כשהייתה, אלא היפוך; לא שִגרה, אלא תמורה, שאינה חד פעמית אלא תהליך.

וְכֻלָּן, כְּשֶׁמִּתְנַבְּאִין, אֵבָרֵיהֶן מִזְדַּעְזְעִין וְכוֹחַ הַגּוּף כּוֹשֵׁל, וְעֶשְׁתּוֹנוֹתֵיהֶם מִטָּרְפוֹת וְתִשָּׁאֵר הַדֵּעָה פְּנוּיָה לְהָבִין מַה שֶׁתִּרְאֶה.

זהו תיאור של טראנס. משהו צריך להתרחש באורגניזם כדי "שתישאר הדעת פנויה". שאחרת הדעת מלאה בענייני היומיום. אפשר לתאר את זה כסוג של ריכוז קיצוני.

וְכֵן שְׁאָר הַנְּבִיאִים, יֵשׁ מֵהֶן אוֹמְרִין הַמָּשָׁל וּפִתְרוֹנוֹ כְּמוֹ אֵלּוּ; וְיֵשׁ מֵהֶן אוֹמְרִין הַפִּתְרוֹן בִּלְבָד. וּפְעָמִים אוֹמְרִין הַמָּשָׁל בִּלְבָד בְּלֹא פִּתְרוֹן, כְּמִקְצַת דִּבְרֵי יְחֶזְקֵאל וּזְכַרְיָה. וְכֻלָּם, בְּמָשָׁל וְדֶרֶךְ חִידָה הֶם מִתְנַבְּאִים.

נהדר, לא? יש כמה סוגי ספרות. קפקא למשל כתב משלים בלי פתרון. סופרים רבים טורחים להסביר את כוונתם בדרכים שונות, ולשלב במשל את הפתרון. חלקם כותבים מאמר, ולא את התיאור, או את העולם הבדיוני, כלומר קופצים ישר לשלב המסקנות. ויש ספרים שהם פתרון במסווה של משל, כלומר שהסיפור הוא רק אמצעי להעביר איזה "מסר", מעניין ככל שיהיה.

כָּל הַנְּבִיאִים – אֵין מִתְנַבְּאִין בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצוּ, אֵלָא מְכַוְּנִין דַּעְתָּן וְיוֹשְׁבִין שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב וּמִתְבּוֹדְדִין: שְׁאֵין הַנְּבוּאָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת, אֵלָא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה.

אתה לא מחליט מתי לכתוב, אלא מחכה לכתיבה. יש כמה שיטות לאופי ההמתנה הזאת: כוונת הדעת; שמחה ולב טוב; התבודדות.

לְפִיכָּךְ בְּנֵי הַנְּבִיאִים, לִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר, וְהֶם מְבַקְּשִׁים הַנְּבוּאָה; וְזֶה הוּא שֶׁנֶּאֱמָר "וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים", כְּלוֹמַר מְהַלְּכִין בְּדֶרֶךְ הַנְּבוּאָה עַד שֶׁיִּנָּבְאוּ, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר "פְּלוֹנִי מִתְגַּדֵּל". אֵלּוּ שְׁהֶם מְבַקְּשִׁים לְהִתְנַבֵּא, הֶם הַנִּקְרָאִים בְּנֵי הַנְּבִיאִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּכַוְּנִין דַּעְתָּן, אֶפְשָׁר שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עֲלֵיהֶן, וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תִשְׁרֶה.

"בני הנביאים" אלו סופרים – וכל אחד יכול להגיע למצב הזה – שבו אינך נתקל בכתיבה, אלא מנסה להביא אותה מיוזמתך. למשל על ידי האזנה למוזיקה. יש "דרך כתיבה", ואפשר ללכת בה מתוך ידיעה שיש סיכוי, אם כי לא ודאות, שמשהו יבוא. ורק אם מוכנים ללכת בדרך הזאת מתוך ידיעה שמאוד יכול להיות שלא יבוא, לעולם, יש סיכוי שהוא יבוא. במרעו זהו מצב של אמביציה לכתוב, ללא כל השראה. הרמב"ם נדיב בכותבו שיש סיכוי שתשרה השכינה גם במצב כזה שבו אתה הולך בדרך מתוך התכוונות וחיפוש, עד שזה בא.

וּבְזֶה הִבְטִיחוֹ הָאֵל, שֶׁנֶּאֱמָר "לֵךְ, אֱמֹר לָהֶם: שׁוּבוּ לָכֶם, לְאָהֳלֵיכֶם. וְאַתָּה, פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי". הַא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הַנְּבִיאִים [למעט משה, ד"ב], כְּשֶׁהַנְּבוּאָה מִסְתַּלֶּקֶת, חוֹזְרִין לְאָהֳלָם, שְׁהוּא צָרְכֵּי הַגּוּף כֻּלָּן כִּשְׁאָר הָעָם; לְפִיכָּךְ אֵינָן פּוֹרְשִׁין מִנְּשׁוֹתֵיהֶן […].

אחרי הכתיבה – החשבונות בדואר, תפוחי אדמה בתנור, ארנונה, טסט שנתי לרכב, כישלון בטסט השנתי לרכב.

הַנָּבִיא, אֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה נְבוּאָתוֹ לְעַצְמוֹ בִּלְבָד, לְהַרְחִיב לִבּוֹ וּלְהוֹסִיף דַּעְתּוֹ, עַד שֶׁיֵּדַע מַה שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ מֵאוֹתָן הַדְּבָרִים הַגְּדוֹלִים. וְאֶפְשָׁר שֶׁיְּשֻׁלַּח לְעַם מֵעַמֵּי הָאָרֶץ, אוֹ לְאַנְשֵׁי עִיר אוֹ מַמְלָכָה, לְבוֹנֵן אוֹתָם וּלְהוֹדִיעָם מַה יַעֲשׂוּ, אוֹ לִמְנֹעַ אוֹתָם מִמַּעֲשִׂים הָרָעִים שֶׁבִּידֵיהֶם; וּכְשֶׁמְּשַׁלְּחִין אוֹתוֹ, נוֹתְנִין לוֹ אוֹת וּמוֹפֵת כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הָעָם שֶׁהָאֵל שִׁלְּחוֹ בֶּאֱמֶת.

זוהי התשובה הגדולה לכל המיואשים שאומרים שאין טעם לכתוב אם אין קוראים (ובמשמע: קוראים רבים). הרמב"ם מלמדנו שיש לקחת בחשבון אפשרות שהכתיבה היא לכותב עצמו בלבד, "להרחיב לבו ולהוסיף דעתו עד שיידע מה שלא היה יודע מאותן הדברים הגדולים". האם זה דבר מבוטל? לא! זהו מרכז החיים של אותו אדם, ומה אפשר להשיג יותר? אמנם אפשר שהכותב ישולח אל הציבור הרחב, אל העם או אל אנשי העיר או הממלכה, אל הכיכרות ואל אמצעי התקשורת, אבל זה לא תנאי הכרחי להיות נבואתו נבואה. כמוּת השומעים אינה מעלה ואינה מורידה את חשיבות הדיבור.

 

12 תגובות בנושא “עצות מן הרמב"ם לכותבי ספרות

  1. נהדר, תודה. מתחבר לי לשיחה מאתמול (מדוע לא לכתוב בהשראת הרמב"ם ומדרשים?)

    ממליץ לך גם לעיין בספר קל"ח פתחי חכמה של הרמח"ל, פתחים ו-ט, שם מביא דברים מופלאים על הנביא והדמיון, ובתמצות בספר דרך ה':

    "והנה גילוי כבודו ית' הוא יהיה הפועל בכל מה שימשך לנביא בנבואתו. והנה ממנו ימשך בכח הדמיון שבנפש הנביא ויצויירו בו ענינים מה שיוכרח בו מכח הגילוי העליון ולא מצד עצמו כלל. ומתוך הדמיונות ההם תמשך בו מחשבה והשכלה שחקיקתם תהיה מכח הכבוד המתגלה וישאר הענין קבוע בשכלו שגם כאשר ישיב למצבו האנושי תמצא הידיעה בו בבירורה" (דרך ה', חלק שלישי, פרק ג – בעניין רוה"ק והנבואה).

      1. חשוב להעיר שדרכם של רמח"ל ורמב"ם בנבואה ובהבנת הפנומן הנבואי שונה בתכלית (רמח"ל מועיד לדמיון-היוצר בקל"ח תפקיד מהותי ; הרמב"ם מבטלו כמעט לחלוטין).

  2. נפלא ביותר.
    איזו עמקות וגבהות של טקסטים. וההבחנה ה מדויקת ומדוקדקת של דרור בורשטיין

  3. דרור, אני לא בטוח שבקונטקסט הריאלי-היסטורי הרמב"ם היה משיא עצות לכותבי ספרות. הוא אמנם כתב כמה שירים בצעירותו כמנהג הספרדים (פרסמם חיים שירמן), אבל בהמשך נמנע מכך, ושים לב שביצירתו אין אזכורים לכותבים ספרות יהודיים קודמים כשלמה אבן גבירול, משה אבן עזרא, משה אבן עזרא ואברהם אבן עזרא. הואיל והלך אחר המסורת הפוליטית האלפאראביאנית (אפלטונית), נדמה לי שהוא היה מסויג מכל פעילויות הכח המדמה (רשמים סינתטיים) הניכרים כל-כך ביצירה הספרותית. גם הנביאים לדידו הם פילוסופים או פילוסופים מחוקקים (כלומר: משפטנים). אם יש מימד משותף לנביאים (שאינם משה, שדרגת נבואתו יחידאית במין האנושי אליבא דהרמב"ם) ולכותבי ספרות הרי שהדברים נובעים מן הנסיון להציג מושגים מושכלים (דברים הניתנים לאימות לוגי, מתמטי או תצפיתי אמפירי) גם באמצעות משלים ותמונות, שגם אם אינם עולים עם "הדבר עצמו" בכל זאת מדגימים אותו היטב. מלבד הדיוק שהצעתי, נהניתי לקרוא וההשוואה פוריה מאוד (וגם הביאה אותי לחיוך). רק עלה בדעתי, כי אחת הסיבות לפיה הקדיש הרמב"ם פרקי הלכה לנבואה וגם פרקים במו"נ (ח"ב פרקים ל"ב-מ"ח) נבעה כנראה ממסורת יהודית-ספרדית על שיבת הנבואה בערך ב-1217. וראה דבריו על כך באגרת תימן, שנדונו הרבה, בין היתר בספר של מ"ע פרידמן [הרמב"ם, המשיח בתימן והשמד, תשס"ב]. כלומר, יותר משהוא הבין את עצמו כנביא בפוטנציה (כך חשב א"י השל במאמרו: ההאמין הרמב"ם שזכה לנבואה) או כאיש ספרות, הוא הבין עצמו כפילוסוף ומשפטן הלכי — הכותב את דבריו אודות הנביאים לבני הדורות הבאים, בהם אפשר שתשוב הנבואה.

    1. כן, תודה שועי, אין ספק שהרמב"ם לא היה שמח עם מה שאנו מכנים "ספרות" באופן כללי. כל הדיון הוא בלי ספק שימוש בלתי מורשה בטקסט שכוונתו ומגמתו אחרת. אבל במובן מסוים ומוזר אין לדיונו בענייני הנבואה כל משמעות בימינו שלא בהקשרים ספרותיים כאלה, מקבילים ורחוקים ככל שיהיו. שהרי הנבואה כתופעה היסטורית פסקה, ולכן גם תיאורה הוא בבחינת "אות מתה" להווה ולמאות השנים האחרונות לפחות.

      1. דרור, תודה. נכון הוא שתפיסת הממסד הרבני היא שסוף נבואה היתה בימי חגי, מלאכי וזכריה. אבל, וכאן יש אבל גדול, היו הרבה אישים בתווך שיוחסה להם נבואה: ר' עזרא הנביא ממונקטור (שחי במאה ה-12 ככל הנראה בצרפת ובחופף לתקופת חיי הרמב"ם); ראב"ד מפוסקייר שטען שרוח הקודש כבר נראתה בבית מדרשנו (בהגהה למשנה תורה לרמב"ם!); חזיונות נבואיים אצל בקהילות סיצליה ורומא במאה ה-13; טענתו של ר' אברהם בן הרמב"ם בספרו כפאית אלעאבדין (המספיק לעובדי ה') כי הסופים המשיכו את רוח נביאי ישראל ולפיכך כדאי ללמוד מהם על-מנת להשיב את הנבואה לישראל [!]; טענתו של ר' אברהם אבולעפיה (1291-1240 לערך), שאגב הקדיש שלושה פירושים מיסטיים ותלושים מבחינה פילוסופית למורה הנבוכים, שזכה לרוח הנבואה; גל של נביאים ונביאות בדור גירוש ספרד (למשל, אינס וגילוי אליהו המפורסם שלה); נביאים ונביאות בשבתאות (החל בר' אברהם נתן בן אלישע אשכנזי וכלה בנביאות שבתאיות שפעלו באירופה המערבית), ועד לאחרונה בחוגו של הראי"ה קוק והרב-הנזיר (דוד כהן), שהתבודדו במדבר יהודה כדי להשיב עליהם את רוח הנבואה. רשמית, סוף הנבואה אירע עוד בתחילת ימי בית שני. הלכה למעשה, תמיד היו בקרב היהודים גילויי רוח, שנטענו להיות חיבורים שחוברו בנבואה (אגב, יש צד דומה באסלאם, שעל אף שלתיאולוגיה האסלאמית מחמד היה חותם הנביאים, בכל זאת היו הוגים לא מעטים, למשל סוּפים, שיעים אסמאעילים, דרוזים, ולאחרונה — אחמדים, שטענו שמעולם לא חדלה הנבואה).

      2. ב"מורה נבוכים" אין הרמב"ם חדל מלהטיף לכל מאמין להתחיל את דרכו בהכשרת "חוכמות ומדעים", ולעצמי אני מבקש להאמין כי נועזותו של הרמב"ם הייתה מברכת גם עיסוק בכתיבה ובספרות.

  4. את כל הנזק והפיזור שהסב היום שליחו הסלולרי של הזמן המתחבל היה שווה לספוג עבור הפוסט הזה.
    מרחיב לב ונותן השראה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s