ברוך שֶעָטַנִי מעיל

במסעי הארוך בגירסא דינקותא של אגדות התלמוד הבבלי הגעתי בערך לחצי הדרך. סיימתי מסכת נדרים. להלן סיפור אחד ממנה בתרגום לעברית.[1] זהו אחד מסיפורי הזוגיוּת החידתיים והיפים ביותר המוכרים לי. מדוע איננו יכולים לכתוב כך עוד? מה שאנו מכנים "סיפור קצר" הוא למעשה ארוך מאוד. וברומן סיפור כזה היה נבלע בין עמודים רבים ומורחב בעשרות פרטי מציאות בלתי נחוצים.

אשתו של רבי יהודה יצאה, קנתה צמר, וסרגה ממנו גלימה עבה. כשהייתה יוצאת לשוק היתה מתכסה בַּגְּלִימָה, וכאשר היה יוצא רבי יהודה להתפלל היה הוא מתכסה בַּגְּלִימָה ומתפלל, וכשהיה מתכסה בה היה מברך: "ברוך שֶעָטַנִי מעיל".

פעם אחת גזר רבן שמעון בן גמליאל תענית. רבי יהודה לא בא למקום ההתכנסות של המתענים. אמרו לרבן שמעון: אין לו כְּסוּת. שָׁלַח לו גלימה, ולא הסכים ר' יהודה לקבל. הרים את המחצלת, ואמר לו לשליח: "תראה מה יש כאן… ובכל זאת, לא נוח לי ליהנות בעולם הזה".

הסיפור מופיע ממש לפני סיפור אהבה אחר, ידוע יותר, של רבי עקיבא ואשתו, באחת מגרסאותיו. סיפורו של רבי עקיבא הוא מין סיפור מז'ורי על נישואין מול למדנות, ואולי, בקריאה מודרנית-פמיניסטית, גם על הבעיות שבמתח הזה. לעומתו סיפורו של רבי יהודה (הכוונה לרבי יהודה בר עילאי, יליד אושא, המאה ה-2, תלמידו של רבי עקיבא) ואשתו הוא פרטי עד מאוד, ואין בו איזה לקח או בעיה ציבורית שיכולה לשמש כמופת. דווקא בגלל זה הוא חידתי הרבה יותר. אי אפשר להכליל ממנו מפני שהיחסים המתוארים בו הם חד פעמיים.

האישה יוצאת, קונה צמר, סורגת סוודר ארוך. היא עוטה את הסוודר, ואפשר להבין שהצמר נועד למלבושה. אבל אז מסופר פרט מפתיע. בתורה נאסרים חילופי בגדים בין המינים ("לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה, וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה, כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה", דברים כ"ב, ה). ובכל זאת היא חולקת עם בעלה, התנא רבי יהודה, את הסוודר. לא ברור האם הסוודר נסרג כבגד אישה שגבר משתמש בו, או שנסרג כבגד גבר שהאישה לובשת. כך או אחרת, הם חולקים בגד אחד.

ואולי אין כאן עבירה: אם הבגד נסרג מראש בעבור שניהם, אי אפשר להגדירו כבגד של גברים או כבגד של נשים, ולכן אין הוא "כלי גבר" ולא "שמלת אישה", והפסוק לא תופס. רמז לכך נמצא בכינוי הגלימה הסרוגה "מעיל". היא לא מעיל. זה בגד לא מוגדר. במקום אחר בתלמוד (מסכת שבת, עז ע"ב) מבוארת המילה גלימה: "גלימא – שנעשה בו כגולם". ורש"י מפרש: "שאין לו חיתוך אברים". כלומר, בתוך הגלימה מתבטלות ההבחנות. אם אין "חיתוך איברים", הגלימה מבטלת את ההבדל בין גבר לאישה. היא הופכת את בני הזוג למשהו שבין שניים לאחד. הם לא ביחד בתוכה. אבל נדמה שהם מעבירים אותה מזה לזו, וחוזר חלילה ובכך שומרים על נוכחות בן/בת הזוג קרוב. כמעט אי אפשר לעמוד בעוצמת האהבה שבסיפור הזה, ואין בו מילה אחת על אהבה.

רבי יהודה לובש את הסוודר הארוך כשהוא הולך להתפלל. לא פחות. הוא מתכסה ומתפלל ואגב כך מברך "ברוך שעטני מעיל". זאת ברכה שהוא המציא. אין ברכה כזאת. המדהים בברכה זאת, מעבר ליופי התמים של ניסוחה (החל מהחורף הקרוב אברך אותה, חי נפשי), הוא שאנו יודעים שמי שהעטה אותו מעיל זאת אשתו. הוא מברך את האל בנוסח השגור (דוגמת "ברוך שעשני כרצונו"), אבל בכך הופכת אשתו למבורכת, ומתחת ל"ברוך" אפשר לשמוע את לשון הנקבה, כאילו נלחש ברקע "ברוכה שהעטתני מעיל". והרי התעטפות במעיל-טלית היא התעטפות סמלית ופיזית באשתו, בְּרֵיחה, במעשה ידיה (בלי קשר לכוונה; הפיזיות של הסריג מוחשית מאוד). ורבי יהודה אינו דמות שוליים, אלא דמות מרכזית ביותר בהנהגה היהודית.

*

זה רק חצי הסיפור. פעם אחת נגזרה תענית. אולי בגלל בצורת. אבל רבי יהודה לא מגיע להשתתף בתפילה. מישהו אומר לנשיא (רבן שמעון בן גמליאל) שרבי יהודה לא הגיע כי אין לו מה ללבוש. האם הלכו לבדוק את זה איתו וחזרו להודיע לנשיא, או שידעו כבר על העניין שלו עם הסוודר? התשובה השנייה נראית סבירה יותר. כמה פרשנים סברו שאשתו יצאה לשוק עם הסוודר באותה שעה, והוא לא מוכן לצאת להתפלל בלי הסוודר.

זה בלי ספק נכון, כי הוא בביתו לבד, אבל זה לא הכול. יש כאן מלכוד: אשתו יצאה עם הסוודר והוא לא יכול לצאת בלעדיו להתפלל, אבל כשהיא תחזור הוא גם לא יוכל לצאת לבוש בו. מדוע? הוא אינו יכול לבוא עם הסוודר של אשתו לתענית. זה יהיה מעשה מתריס (בלי קשר לכוונה), כאשר חלק מן הנוכחים אולי לובשים שׂק (ככתוב במסכת תענית טז ע"א, "ולמה מתכסין בשקים? אמר ר' חייא בר אבא: לומר לך הרי אנו חשובין כבהמה"). הוא יודע שהפגנת אהבה פרטית כזאת לא תהיה נסבלת בעת מצוקה ציבורית.

שולחים לו גלימה אחרת אבל הוא דוחה אותה. זה מוכיח שאי-היציאה מהבית לא קשורה לחשש מהצטננות. כשהשליח מגיע רבי יהודה מרים את המחצלת ואומר לו: תראה מה יש כאן. רש"י ופרשנים אחרים מילאו את חידת הסיפור במעשה ניסים, כאילו אמר רבי יהודה, יש לי כאן כסף רב ואני יכול לקנות בגד ("רְאֵה כמה עושר יש לי, שנעשה לו נס ונתמלא כל אותו מקום זהובים", רש"י). אבל הפרשנות הזאת דחוקה, ולהכניס לסיפור כל כך צנוע, שגיבורו הוא סוודר, ערימה של זהב, הוא מהלך פרשני קשה. הרי הסיפור יכול היה לומר שהיתה שם מטבע זהב אחת (חיסכון, לא נס) ובכך לסגור את זה.

מוטב להודות שלא ברור מה יש לו מתחת למחצלת. ראשית, המחצלת חשובה יותר ממה שמתחתיה, כי היא מעין תזכורת לסוודר, וגם לשק התענית הציבורית. אריג מול אריג מול אריג. אפשר לראות את הסיפור דרך בדיו, והסיפור הוא אריגה של הבדים האלה זה מול זה: הסוודר, השׂק, הגלימה החלופית, המחצלת.

ככל שאני מצליח להבין את הסיפור, אין כלום מתחת למחצלת. אבל רבי יהודה מרים אותה כדי להטעות את השליח כדי שיחשוב בדיוק מה שחשבו הפרשנים, שיש שם משהו בעל ערך. המטרה היא לומר לשליח, ודרכו לציבור המתענה, שלא נוח לו לקנות גלימה אחרת או לקבל מתנה של גלימה אחרת, כי הוא עשיר אבל בוחר בחיי צמצום ולא יכול לקבל מתנת עני שאין הוא כביכול ראוי לה, בהיותו בעל ממון.

אבל נדמה לי שזאת אמירה מתוך נימוס, מפני דרכי שלום. כי הוא יודע שהציבור המתענה לא יוכל להבין את החיבה לסוודר המיוחד הזה ואת המנהג להתפלל בו. המנהג הפרטי שלו נובע בלי ספק מחיבה לאשתו ש"זולגת" לתחום התפילה, והוא יודע שאיש לא יוכל להבין ולקבל את זה, בטח שלא במצב של תענית כשהעצבים מתוחים.

רבי יהודה צריך לדבר בלשון שהשליח, הנשיא והציבור יבינו. הוא כנראה לא מפקפק בנחיצות התענית. אבל כוח חזק יותר מונע ממנו להשתתף בה, כי לצאת לבית הכנסת בלי הסוודר הקבוע, וגרוע מכך – עם סוודר חלופי, יהיה פגיעה בטקס הפרטי שלו. שהרי אם ייצא בלי כל בגד עליון, או עם בגד עליון חלופי שנשלח לו, לא יוכל לברך "ברוך שעטני מעיל". זאת ברכה שאפשר לברך רק בסוודר המסוים הזה. ואם יחכה לאשתו וייקח את הסוודר, גם אז לא יוכל לברך בתוך ציבור שמישהו בו אולי לובש שק.

בתענית יש סיכוי לקריעת הבגד. אמנם "אמר ר' אלעזר: לא הכל בקריעה ולא הכל בנפילה" (תענית יד ע"ב). אך רבי יהודה לא מוכן להעמיד את הסוודר שלו בסכנת קריעה. הוא גם לא מוכן ללבוש אותו כשלצדו יהיה אולי מי שיקְרע. לכן הוא לא זז ממקומו ופורש מן הציבור.

לא מסופר האם התענית הועילה. ולא מסופר האם למחרת יצא שוב להתפלל עם הסוודר הזה.

משום מה יש לי הרגשה שלא.

 

 

[1] המקור: דביתהו דרבי יהודה נפקת נקטת עמרא עבדה גלימא דהוטבי. כד נפקת לשוקא מיכסיא ביה, וכד נפיק רבי יהודה לצלויי הוה מיכסי ומצלי, וכד מיכסי ביה הוה מברך ברוך שעטני מעיל. זימנא חדא גזר רבן שמעון בן גמליאל תעניתא. ר' יהודה לא אתא לבי תעניתא. אמרין ליה, לא אית ליה כסויא. שדר ליה גלימא ולא קביל. דלי ציפתא ואמר ליה לשלוחא: חזי מאי איכא. מיהו לא ניחא לי דאיתהני בהדין עלמא (נדרים מט ע"ב – נ ע"א).

וראו גם מאמרו של אביגדור שנאן על בגדים במדרשי יוסף בספר "אלפי שנאן" בעריכת דליה מרקס וגילה וכמן (ידיעות ספרים 2014), עמ' 15-35.