הריבית

 

 

מסכת גיטין מלאה בהרבה חומר סיפורי מן המעלה הראשונה ובהם כמה מסיפורי חורבן בית שני, כמו זה על הימלטות רבן יוחנן בן זכאי מירושלים הנצורה ובקשתו "תן לי יבנה וחכמיה" (נו ע"ב) שהן אולי ארבע המילים המכריעות ביותר בהיסטוריה המדומיינת היהודית. נמצא בה גם את הסיפור הידוע על בר-קמצא ועוד ועוד, כמו המשפט המזעזע "ארבעה קבּין מוח נמצאו על אבן אחת", או תיאור התלמידים הצעירים ש"כְּרָכוּם בספריהם והציתום באש", ואת תיאור הדם הרב שנשפך בביתר, עד ש"שבע שנים בצרו עובדי כוכבים את כרמיהן מִדָּמָן של ישראל בלא זבל".

הסיפור המובא בדף נח ע"א (שורה שמינית מלמטה) שונה מרוב הסיפורים הקשורים בחורבן בית שני מפני שהוא פרטי מאוד. לסיפור בר-קמצא למשל, שדומה לו בתיאור של התנהגות מחפירה, יש עדים רבים שלא מונעים את סילוקו של האורח בבושת פנים. הסיפור שלפנינו הוא סיפור קאמרי ואינטימי שמתאר עוול. וכך לשונו (בעדכוני כתיב זעירים והוספת סימני פיסוק וביאורים מעטים, להקלת הקריאה):

אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (מיכה ב, ב) "וְעָשְׁקוּ גֶּבֶר וּבֵיתוֹ וְאִישׁ וְנַחֲלָתוֹ"? מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו, ושוליא דנגרי הווה (=והיה שוליית נגרים).

פעם אחת הוצרך (רבו) לִלְוות. אמר לו (=התלמיד): שגר אשתך אצלי ואלְוונה. שיגר אשתו אצלו. שהה עמה שלושה ימים. קדם ובא אצלו אמר לו: אשתי ששיגרתי לך – היכן היא? אמר לו: אני פְּטרתיה לאלתר, ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך.

אמר לו, מה אעשה? אמר לו, אם אתה שומע לעצתי, גרשה.[*] אמר לו: כתובּתה מרובה. אמר לו: אני אלווך, ותן לה כתובּתה. עמד זה וגרשה; הלך הוא ונשאה.

כיון שהגיע זמנו ולא היה לו לפורעו אמר לו (=התלמיד לרב): בוא ועשה עמי בחובך. והיו הם (=האישה והתלמיד) יושבים ואוכלים ושותין, והוא (=הנגר) היה עומד ומשקה עליהן. והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן. ועל אותה שעה נתחתם גזר דין.

זה סיפור על חורבן בית פרטי, מתישהו במאה הראשונה לספירה, שבסיפור מתואר כאחד מגורמי חורבן הבית הגדול. בתלמוד מוסיפים שבאותה שעה שבכה הבעל הנבגד נחתם גזר הדין (של כלל הציבור), כאילו היה זה המסמר האחרון של תקופת בית שני. ההמחשה של המסמר האחרון הזאת היא עדינה מאוד: טיפת דמעה שנופלת לכוס משקה, יורדת מלמעלה למטה כחותָם. חותם גזר הדין של גט קולוסלי בין האֵל לעַם, הדהוד בעליונים של גט "קטן" עלי אדמות.

טיפה נפלה. אדווה זעירה, לא מורגשת. המשקה נעכר אך מעט; ובכל זאת כמה מולקולות מגדישות את הסאה ומשנות את מהלך ההיסטוריה.

מורה ותלמיד. אמנם (כך מדגיש רש"י, ואפשר לקבל זאת) לא רב ותלמיד במובן של בית המדרש, ובכל זאת יחסי לימוד וחניכה. נדמה לי שאת התיאור אפשר לקרוא: שוליית הנגרים חומד את אשת הנגר. אבל גם כך: שוליית הנגרים חומד את אשת רבו (לא ברור שהרב הוא הנגר). מכל מקום, הרב/נגר (מעתה אכנהו "הנגר") צריך כסף. מדוע? איננו יודעים, אבל לא מופרך לחשוב שיש לשוליה חלק במחסורו של הנגר. שאילו היה חרוץ יותר לא היה הנגר נזקק להשלמת הכנסה.

אם זה כך, וזאת כמובן רק השערה, הצעת ההלוואה היא אירונית במיוחד. השוליה גורם לנגר להפסיד פעמיים: פעם אחת כשוליה, ופעם שניה כנושה. אפשר להניח לטובתו שלא גבה ריבית אסורה ("אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אֶת-הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה; לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ", שמות כב, כד). אבל אפשר לראות את כל הסיפור הזה כסיפור על גביית ריבית מתוחכמת. והריבית היא אשתו של הנגר הלווה.

התלמיד אומר למורה שלו: שלח לי את אשתך. זה חשוד מאוד. הרי יכול היה לתת לו את ההלוואה. אבל הנגר טיפש או תמים. וכמובן, מוזר שהשוליה יש לו כסף יותר מהאומן, והאומן במחסור. הרי זה אמור להיות הפוך. וזהו אכן עולם הפוך, עוד לפני שהפרשה מסתבכת. אפשר לראות את התיאורים במסכת סוטה שהבאתי בפוסט הקודם כרקע גם לסיפור הזה.

הנגר שולח את האישה, וגם זה תמוה. הוא תמים? הוא מבין מה קורה? מכל מקום, עוברים שלושה ימים. מה קרה במהלכם לנגר? לאשתו? איך היא הגיבה שם? הקורא עומד מחוץ לסיפור ומנסה להסתכל פנימה, אל הבית, ואינו רואה ואינו שומע מה קורה. זה יכול ללמד משהו על מבטו ודמיונו של הנגר. דמיינו איך זה לשבת מול הסיפור שלושה ימים ולחכות. בהקשר של חז"ל, ובעצם גם של ימינו, אי הידיעה הזאת וההיעדרות הם עובדה מזעזעת לא פחות מתיאור מיני מפורש.

הנגר משכים (ביום הרביעי כנראה) והולך אל התלמיד. יש להניח שהם גרים בקרבת מקום, היות שהם עובדים ביחד. התלמיד משקר ואומר שנתן לה ללכת מיד, ושמע שנערים צעירים ("תינוקות" בלשון חז"ל) התעללו בה. היכן נמצאת האישה ברגעים אלו ממש? האם עושה את דרכה הביתה? אולי כבר הגיעה? ואולי היא נמצאת בחדר סמוך ושומעת את המאהב משקר לבעלה?

התלמיד בודה "נערים מתעללים". למה הוא צריך להמציא אותם? נראה שזאת פליטת פה שלו: כי השוליה הוא "תינוק" ביחס לרבו. הוא אומר לו "התינוקות התעללו" ובעצם אומר: "אני, ה'תינוק' שלך, התעללתי".

נראה שיש כאן רמיזה ומזעזעת לפרשת פילגש בגבעה (שופטים יט, כא). במקרא מתואר האונס של הפילגש כך: "וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ-בָהּ כָּל-הַלַּיְלָה עַד-הַבֹּקֶר וַיְשַׁלְּחוּהָ (כַּעֲלוֹת) הַשָּׁחַר". אם הנגר הקדים לצאת יש להניח שהשיחה עם השוליה מתרחשת אף היא מוקדם בבוקר. יתכן שהתלמיד רומז, באופן מרושע או באופן לא מודע, כי מה שקרה בלילה היה התעללות ממושכת. "כל הלילה עד הבוקר". התלמיד רומז לנגר, בדרכי עקיפין, כי הוא=הנער(ים)=המתעללים, וכי אשת הנגר היא פילגש. הוא מתפאר ברשעות על אונס, אך בד בבד מקטין את עצמו לכדי "תינוק", נער, שוליה.

דקוּת ההבחנה והרמיזה של המספר התלמודי פשוט מעוררת הערצה. הסיפור מובא בשם רב יהודה, בשם רב; יונה פרנקל, חוקר ספרות האגדה הדגול, כתב על זוג זה שהוא "אולי גדול המספרים הידועים בשמם בספרות התלמודית" ("סיפור האגדה: אחדות של תוכן וצורה", הקיבוץ המאוחד 2004, עמ' 240).

מוזרוּת הסיפור ממשיכה. הנגר, במקום לברר למה התלמיד לא טרח להודיע לו על אותם "תינוקות" שהתעללו באשתו – לדבריו – לפני שלושה ימים, שואל אותו: "מה אעשה". לא צריך להיות חוקר משטרה כדי להבין שיש כאן סיפור תמוה, אבל הנגר פונה אליו בתמימות פושעת. התלמיד עונה לו תשובה מדהימה: הוא לא אומר לו "חפש אותה", "נצא לחפש אותה", או "אעזור לך למצוא את המתעללים" – הוא אומר לו לגרש אותה. בלי לברר מה גרסתה, ובלי לחפש אותה כלל. הנגר מוטרד לא ממצבה של אשתו, שלמיטב ידיעתו סובבת חבולה בדרכים, אלא בגובה הכתובּה. והתלמיד נהיה פתאום תלמיד טוב: הוא לא מעיר לרבו שיש דברים יותר חשובים לדאוג להם: הוא מציע לו הלוואה. הלוואה שנייה!

לא ברור כיצד הנגר מגרש אותה, אבל יש להניח שהיא חזרה מאוחר יותר הביתה. האם תיאמה מראש עם השוליה שתספר על אונס קבוצתי, כדי לעודד את הנגר לגרשה? זה סביר. כלומר, היא רוצה להתגרש. כאן מתברר שהתלמיד התפאר באכזריות ללא כיסוי: ככל הנראה הוא לא התעלל בה אלא היא התמסרה לו מרצונה, אבל הוא רומז שהוא התעלל בה כי בהמצאת הנערים המתעללים הוא אומר לנגר – שאינו מבין – אני מתעלל בךָ.

התלמיד נושא את גרושת הנגר. נראה שבסמוך לגירושיה. הנגר, שחייב לתלמיד פעמיים – על הכסף שלקחה אשתו (לא כתוב אם נתנה לו) ועל ההלוואה הנוספת לכיסוי הכתובה – אינו יכול לפרוע. התלמיד מציע הצעה עניינית לרב: "עשֵׂה עמי בחובך". כלומר, תהיה שוליה שלי. הדגש הוא, כמדומה, על המילה "עמי". התלמיד רוצה שהנגר יהיה לצדו, קרוב אליו, כדי שיהפוך גם לעובד שלו וכדי שיראה את גרושתו יום-יום. בכל סרטי טרנטינו, המלאים אכזריות ברוטלית, קשה למצוא אכזריות כזאת, שאין בה שום אלימות פיזית, והכול בה, לכאורה, כשר ומבוסס מבחינה חוזית: גירושים כדין, הלוואות כחוק, נישואין כהלכה, חוזה עבודה כשר – הכול בהסכמה, אפילו בנימוס. "אם אתה שומע לעצתי"… "בוא ועשה עמי…".

האישה לא מסבירה את המניעים שלה, והדבר אכזרי יותר מכל הסבר – גם כלפי הקורא. הנגר מוזג להם משקה ודמעות. האישה ממשיכה לשתוק. את הזוגיות של היושבים ליד השולחן אפשר לביים בכל מיני דרכים; מצבו של העומד חד משמעי. הנגר, ש"עמד" וגירשה, עכשיו "עומד ומשקה". אל מול שלושה ימים – זמן ארוך למדי – עומד זמן ארוך מאוד, עד להחזר החוב. כי מי יודע מה גובה החוב? ומה השכר היומי שקצב לו השוליה. קביעת המשכורת בידיו.

לכאורה, אחרי תשלום ההלוואה יחזור הנגר לביתו. אבל יש תחושה חזקה שהמצב הזה הוא נצחי. סיום הסיפור במקומו מחזק את זה. אחרי כן יבוא חורבן ויבלע את הזוג ואת אושרו, ואת הנגר ואת אומללותו. נראה לי שההלוואה לא תוחזר לעולם. והרי גם אם לא היה בא החורבן, אם יחזור הנגר הביתה בבדידות – האם ישפר את מצבו או יחמיר אותו? הטרגדיה שלו היא שהוא, כמשרת, יכול לפחות להיות קרוב לאשתו שבמו ידיו איבד. כמעט לגעת בה.

אפשר לדמיין את הנגר, בסוף תקופת העבודה, כשחובו נפרע וכתובּתו "נפדתה", מבקש מאדוניו החדשים להישאר שם עוד, יעקב המבקש מִלבן לעבוד עוד שבע שנים.

 

*

לקריאות נוספות (ויש עוד. בשלב טיוטתי זה אני מציין רק כמה מקורות שזמינים באינטרנט, מבלי לדון בהם במפורט):

• גלית חזן-רוקם (מעמ' 259, ראו במיוחד הערתה על שתיקת האישה והשוואה לנוסח באיכה רבה).
• שמואל פאוסט (הערות על הביטוי "שהה עמה" ועל המימרה "אל ישתה אדם בכוס זה וייתן עיניו בכוס אחר" ממסכת נדרים, וכן הארה על המילה "אלוונה").
• ענבר רווה (הערה מעניינת על כמה אפשרויות הבנה של מערכות היחסים בסיפור, שאפשר היה "לביימו" ביותר מדרך אחת).

 

[*]

מעניין שנוסח הדיאלוג "ומה אעשה?… – "אם אתה שומע לעצתי", מופיע גם בסיפור במסכת קידושין (סו ע"א) ועניינו גם שם עצה אכזרית (של "איש לץ לב ובליעל" כנגד החכמים):