וכי לא נמשלו הגנבים כחיות?

הסיפור הזה (בבא מציעא פה, ע"א) מובא בדיונים רבים על זכויות בעלי חיים וחמלה כלפיהם, שמתבססים על המקורות היהודיים. אני מביא אותו על בסיס ביאור שטיינזלץ, כשהמקור באות עבה:

על ידי מעשה באו [ייסורים על רבי] מאי היא [מה הוא, מה היה הדבר]? — דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה [עגל אחד שהיו מוליכים אותו] לשחיטה. אזל תליא לרישיה בכנפיה [הלך תלה העגל ראשו בתוך כנף בגדו] של רבי, וקא בכי [ובכה]. אמר ליה [לו] לעגל: זיל [לֵךְ] לכך נוצרת [לשחיטה]. אמרי [אמרו] משמַים: הואיל ולא קא [ואינו] מרחם על הבריות — ליתו עליה [שיבואו עליו] יסורין.

ועל ידי מעשה אחר הלכו ייסוריו: יומא חד הוה קא כנשא אמתיה [יום אחד היה מטאטאה שפחתו של] דרבי ביתא [את הבית], הוה שדיא בני כרכושתא וקא כנשא להו [היו מונחים שם בני חולדה והיתה מטאטאה אותם]. אמר לה: שבקינהו [הניחי אותם], הרי כתיב [נאמר]: "ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמה, ט). אמרי [אמרו משמַים]: הואיל ומרחם — נרחם עלֵיה [עליו], ואז פסקו יסוריו.

אל רבי יהודה הנשיא בא עגל מובל לשחיטה. הוא מכניס את ראשו בתוך בגדו של רבי ובוכה. רבי מגרש אותו ואומר לו תשובה שאנו מכירים יותר מדי טוב: "ככה זה". ככה סדר העולם, "אין מה לעשות". הוא לא שואל את עצמו מניין לו ש"ככה זה", ומניין לו שמטרת העגל להישחט. ואין זה איזה עם-הארץ, אלא גדול הדור.

כתגובה על אטימוּת הלב הוא נענש, ורק כשהוא מגלה חמלה כלפי חולדה וגוריה ומזכיר את הפסוק "[טוֹב ה' לַכֹּל] וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" הוא זוכה להיגאל מייסוריו. הסיפור פשוט, ורק צריך לשים לב לכך ש"רחמיו על כל מעשיו" שהוא מפנה כלפי החולדות מוחל גם עליו. הוא חומל, והחמלה עוטפת גם אותו, כי אין הבחנה במילה "כל". צריך גם לשים לב שהסיפור לא מוביל אותו לכלול במשנה איסור על שחיטת עגלים או שחיטת בקר בכלל, או איסור על פגיעה בחולדות או בחיות בכלל. הסיפור עוסק רק בעגל אחד, ורק בחולדות האלה. אמנם, הקורא יכול להחליט שהוא תופס את סיפור האגדה כיותר מסיפור נקודתי, ולהחיל אותו על חייו כתקדים מחייב.

הסיפור הזה ידוע למדי, אבל מה שפחות ידוע הוא הקשרו. ההקשר שלו הוא אחת החטיבות הסיפוריות הכי מעניינות בתלמוד, מעין נובלה ארוכה שראשיתה במה שנראה כסיפור הבלשי הראשון ודמות הבלש הראשונה (רבי אלעזר ברבי שמעון בר יוחאי, פג ע"ב). איני נכנס לקטע הזה, שמקדים את "איש ההמון" של אדגר אלן פו ב-1,300 שנה לפחות, ורק מביא את תחילתו:

ר' אלעזר בר' שמעון אשכח לההוא פרהגונא דקא תפיס גנבי [מצא פקיד אחד שהיה תפקידו להיות תופס גנבים], אמר ליה [לו]: היכי יכלת להו, לאו כחיותא מתילי [כיצד יכול אתה לתפוס אותם, וכי לא נמשלו הגנבים כחיות]? אמר ליה [לו]: ומאי אעביד [ומה אעשה]?

סיפור הבלש הזה מתגלגל בדרכים מפתיעות וגרוטסקיות. הבלש מבקש שירדימו אותו ויוציאו את השומן מבטנו ויניחו על הגג; הוא גם מבקש לא להיקבר ומוטמן כעשרים שנה בעליית הגג (גם זה 1,300 שנה לפחות לפני "ורד לאמילי" של פוקנר), ובמצבו כבר-מינן ממשיך לשפוט את הציבור מאחורי הדלת! נשאיר את הסיפור הזה להזדמנות אחרת. בינתיים ראו גרסה מתורגמת בספר האגדה.

אם כך, כיצד מִתקשר רבי יהודה הנשיא ("רבי") לסיפור? לאחר שרבי אלעזר, הרב-בלש, נקבר אחרי ככלות הכול, רבי מנסה לשאת את אלמנתו. היא עונה לו, בין השאר, שבעלה המנוח גדול מרבי, היות שבעלה המנוח התייסר יותר מחמת ייסורי מצפון הקשורים לעבודת הבילוש (יש תיאור של דימום שלו מדי לילה). מעיסוק זה בייסוריו של רבי אלעזר עוברים לדבר על ייסוריו של רבי, וכאן מגיע מעשה העגל. רש"י מפרש שכיוון שראה רבי שייסוריו של רבי אלעזר הועילו, ביקש גם הוא להתייסר (ונראה שזה קשור לחיזוריו אחרי האלמנה). ייסוריו כללו "צמירתא וצפרנא", שהם כנראה אבנים בדרכי השתן וצפדינה, המתבטאת גם במיחושי שיניים. שילוב זוועתי.

וכאן אני מגיע, בעצם, למה שרציתי לומר. הגמרא מתארת את ייסוריו של רבי. הנה הקטע, המבוסס על ביאור שטיינזלץ:

אהורייריה דבי [הממונה על האורוות של בית] רבי הוה עתיר [היה עשיר] משבור מלכא [מלך פרס]. כד הוה רמי כיסתא לחיותא הוה אזיל קלא בתלתא מילי [כאשר היה שם תבן לפני הסוסים היה הולך הקול של געייתם בשלושה מילין]. הוה מכוין דרמי בההיא שעתא דעייל [והיה מכוון לתת להם באותה שעה שנכנס] רבי לבית הכסא שלא יישמע קול צעקותיו, מפני הכאבים שהיה סובל, ואפילו הכי [כך] מעבר ליה קליה לקלייהו ושמעו ליה נחותי ימא [היה קולו מתגבר על קולם, עד שהיו שומעים אותו יורדי הים].

יש להניח כי הסיפור מתאר את תקופת מגוריו של רבי בטבריה, והים האמור הוא הכנרת. לא נראה לי שהסיפור רצה להפריז ולתאר צעקה הנשמעת מבית שערים או מציפורי ועד הים התיכון. התיאור נראה דווקא מציאותי, חריף – אך לא מוגזם: ביתו של רבי סמוך לשפת הכנרת, ואת הצעקות אפשר לשמוע מהסירות.

הסייס של אחוזת רבי דואג להאכיל את הסוסים כשרבי ניגש לשירותים, כדי למסֵך ולטשטש את קול צעקותיו. הסוסים צוהלים בשמחה למזון, ויש שם הרבה סוסים (הדבר מובן מעושרו של הסייס, שכנראה מוכר את זבלם לדשן – כך שטיינזלץ). על אף קול הסוסים, ועל אף המרחק, יורדי הים שומעים את זעקות הכאב של רבי. הבחירה בפרט הזה היא מרעישה. רק דמיינו את הטיית הראש הפתאומית של הדייגים שנחרדים לשמוע זעקה פולחת. הם כנראה אינם יודעים מי הזועק. כמו כן, הם ככל הנראה קוטלים דגים, ואינם יודעים שיש זיקה בין קטל הדגים לצעקה שהם שומעים.

זאת כמובן רק פרשנות, אבל פרשני פחות הוא הסמיכות שהסיפור עושה בין בכיו של העגל וצעקתו של רבי. רק דמיינו את זה: עגל בוכה רבי צועק סוסים צוהלים יורדי הים שומעים. הסוסים, שלפי ההיגיון של "לכך נוצרת" הם בהמות עבודה ורכיבה ותו לא, עוזרים כאן בהגנה על כבודו של רבי. הם משמיעים קול כדי לכסות על קול הכאב שלו. הקול הנשמע ביחד: קולו? קולם? ומול קילוח השתן המכאיב מניח הסיפור את הים כולו, שנהיה כמעין מַגְבֵּר של כאב.

לבסוף, לסיפור יש גם להוסיף את המתואר בהמשך: חולדות ניצלות אלוהים שומע. כאן, ההקשבה היא לא של יורדי הים אלא של השמים, של אלוהים. החולדות כמו מקבלות את שכר הסוסים, והסוסים כמו גומלים לרבי טובה תחת רעה על מעשה העגל. מארג החיות והאנשים הזה וקולותיהם הוא מארג הסיפור הזה. בתחילה מעיר רבי אלעזר שהגנבים (בני האדם) קרובים לחיות. כשרבי אומר "רחמיו על כל מעשיו" הוא משווה בין החיות ובני האדם, אבל באופן אחר.

(אני חוזר על דברים שכתבתי באחת הרשומות האחרונות: שכחנו איך לספר סיפור. הרומנים שלנו שופכים ברעש תלי מילים מתוך משאיות עפר מצפצפות ברֶבֶרס, במָקום שהיה צריך לסדר בזהירות כמה אבנים, לגרוף חצץ בזהירות).

ryoanji september 2017.JPG
הגן בריואן-ג'י, קיוטו, ספטמבר 2017. תצלום: דרור בורשטיין

3 תגובות בנושא “וכי לא נמשלו הגנבים כחיות?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s