ציור היריון

פרשה י"ד במדרש ויקרא רבה (שנערך כנראה לפני כ-1,600 שנה בטבריה) עוסקת בענייני היריון. היא סמוכה לפרשת "תזריע"  שבספר "ויקרא", פרשה שאותה אני מכיר די טוב, היות שהיתה פרשת הבר-מצווה שלי. בשנה הרלוונטית צורפה לה גם פרשת "מצורע". קל להבין שתיאור  כמו "וְהָיָה הַנֶּגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם" (ויקרא יג, מט), או, בצרעת הבתים (עניין חידתי ביותר!), "וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבַּיִת שְׁקַעֲרוּרֹת יְרַקְרַקֹּת אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת" (יד, לז) לא נמצא בדיוק בראש מעייניו של נער בן שלוש עשרה, אלא אם הוא מאותם נערים המשתתפים בחוגים ובקייטנות נוער שוחר רפואת עור. אני הייתי באסטרונומיה.

המדרש יותר מעניין ופחות דֶרְמָטוֹלוֹגִי. למשל, תיאור שהוא מעין גרסת חז"ל לתיאורי הדאו ב"ספר הדרך והסגולה": "שֶׁהַבְּרִיּוֹת יְשֵׁנִין עַל מִטּוֹתֵיהֶן וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשִּׁיב רוּחוֹת וּמַעֲלֶה עֲנָנִים וּמוֹרִיד גְּשָׁמִים וּמְגַדֵּל צְמָחִים וּמְנַגְּבָן וּמַעֲרִיךְ שֻׁלְחָן לִפְנֵי כָּל אֶחָד וְאֶחָד". או תיאור נפלא של ניצוץ הנשמה המוצת אצל העובָּר ברחם, המדומה לאסיר בצינוק שפתאום זוכה לביקור: "בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אָדָם חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִין – אֵין כָּל בְּרִיָה מַשְׁגַּחַת עָלָיו. בָּא אֶחָד וְהִדְלִיק לוֹ שָׁם נֵר – אֵינוֹ מַחֲזִיק לוֹ טוֹבָה?!".

אבל ברשימה קצרה זו רציתי בעצם להביא רק משפט אחד, שהוא אחד הנפלאים המוכרים לי בכל ספרות המדרש. ההקשר הוא העיבור, יצירת הוולד, והעיבור נמשל "לִשְׁנֵי צַיָּרִין: זֶה צָר דְּמוּתוֹ שֶׁל זֶה וְזֶה צָר דְּמוּתוֹ שֶׁל זֶה".

כדי שהמשל יהיה הגיוני ברמה בסיסית יש להניח כי "שני ציירים" משמעו אישה ואיש, זה מול זה. אם כי אין ספק שעורך המדרש חשב על שני גברים. אבל ההקשר חזק מכוונת המחבר. 

מכל מקום, גבר ואישה יוצרים עובָּר כמו שני ציירים שמציירים זה את דיוקנו של זה. המדרש התכוון כנראה (זה עולה מהמשך הדברים, שאיני מביא כאן) רק לטעון שמהאיש, אם הצד שלו "גָּבַר" בעיבור, תצא נקבה, ולהפך – מאישה ייצא גבר. כלומר, שכל צד יוצר לא את העתק עצמו אלא את הצד שאליו הוא משתוקק.

זה רעיון יפה בפני עצמו, אבל שוב, גם כאן נדמה לי שאפשר לראות איך הדימוי רחב יותר מכוונת יוצרו. מה שמתואר כאן הוא שני ציירים שכל אחד מהם גם נמצא שם כגוף, אבל גם, על משטח הציור, יוצר את זה שמולו. אם כן, כל אחד כולל גם את זולתו. אבל זה לא נגמר כאן; הצייר מצייר את הציירת, אבל דיוקן הציירת הוא דיוקן-הציירת-בעודה-מציירת-את-הצייר! כלומר, הוא מצייר אותה בעודה מציירת אותו, ולכן מצייר גם את עצמו דרכה. הוא מצייר גם זולת, אבל גם את "איך נראית מישהי שרואה אותי". וזה כך בכיוון ההפוך, כמובן.

בנוסף, גם ברמה הפשוטה יותר, הציירת מציירת את הצייר, אבל היא מציירת אותו בסגנונה. כלומר, הנושא הוא "האיש", אבל הסגנון הוא של האישה (כמובן, זה נכון גם בצד השני באופן סימטרי). שלא לדבר על כך שבמקרים רבים ציירים מבליעים בציורי הדיוקן של זולת משהו מתווי פניהם (כמדומני שגומבריך כתב על כך).

מה שהדימוי הפשוט הזה (המזכיר את דימוי ה"מראה מול מראה" הלקוח מעולם הזן בודהיזם) יוצר הוא רווח טעון באופן מסחרר. והדימוי הזה של הרווח המערבב בין "אני" ו"את" הוא שמתגלם בגופו ובנפשו של הילד או הילדה, כלומר כל אחד מאתנו. יש כאן הבנה נפלאה לסוג החיבור המורכב, החמקמק, האינסופי בעצם, שכל איש וכל אישה נושאים בתוכם.

צריך רק להוסיף לתמונה את העובדה הפשוטה, שמאחורי כל צייר עומדים שני ציירים קודמים – הסבא והסבתא, וכן הלאה וכן הלאה. רק דמיינו לרגע את האטליה הענקי הזה.