אהובים עלי במיוחד בתלמוד קטעים מעין היסטוריים או ארכאולוגיים. ישעיהו גפני כתב מאמר יפה (בספר "אבני דרך", הוצאת מרכז זלמן שז"ר) על חז"ל כארכאולוגים: תיאורים שבהם מישהו מתאר ממצא כלשהו שראה בעיניו, למשל התיאורים של מגדל בבל לא כאתר מיתולוגי אלא כאתר ארכאולוגי שאפשר לגעת בו ולבקר בו. או עדותו של רבי שמעון בן יוחאי, שמספר כי ראה ברומא את מנורת המקדש הבזוזה.
בקטע הבא מהירושלמי (סוכה, כה, א), יש דיון מעין ארכאולוגי כזה על כמה מכלי הנגינה של בית המקדש. אביא רק מקצתו, בתוספת סימני פיסוק:
חליל של מקדש – של משה היה, ושל קנה היה. נשבר ותיקנוה ולא היה קולו עָרֵב כמות שהיה. חזרו ונטלוהו, וחזר לכמוֹת שהיה.
כלומר: חליל בית המקדש הראשון היה של משה. והוא היה עשוי קנה. הוא נשבר ותיקנו אותו (רסטורציה!), אבל התיקון קלקל את צלילו של החליל העתיק. לכן ביטלו את התיקון, והצליל חזר לקדמותו – לא מושלם, אבל מי שניגן בו היה יכול לשער או לקוות שהוא שומע את הצליל הדומה לצליל העתיק ההוא, את המוזיקה של העבר.
את "של משה היה" יש המפרשים מתקופתו של משה (כך גם בתוספתא, להלן). אבל אני מעדיף כמובן לקרוא את זה – זה היה החליל הפרטי של משה. והלא הוא היה רועה צאן, וחליל הוא כלי עבודה. אגב, יש ממצאים ארכאולוגיים של חלילים בני כ-40,000 שנה, וכאן אפשר לראות ולשמוע מישהו שמנגן באחד מהם. חליל זה עשוי עצם של נשר, ולא קנה.
במקור קדום עוד יותר, התוספתא למסכת ערכין, התיאור שונה מעט:
חליל שבמקדש של קנה היה ומימות משה היה. פעם אחת צִפוהו זהב ולא היה קולו ערב כמות שהיה. נטלו צִפויו וחזר קולו להיות ערב לכמות שהיה.
ציפוי הזהב מייפה את החליל, אבל חליל לא צריך להיות יפה. קולו צריך להיות יפה. הזהב לא מוסיף.
התיאורים האלו נוגעים כה יפה בענייני "ואבּי-סאבּי" בהקשר מוזיקלי. אפשר גם לחוש איך מאחורי התיאור הספציפי של החליל עומדים עולמות שלמים, ומפנים היסטוריים גדולים. יש להניח שהמניפולציה על החליל (תיקון או ציפוי זהב) התרחשה בימי בית שני. ההבדל בין החליל של משה ובין החליל המעודכן אך הנחוּת מקפל בחובו את כל הדרמה שבין בית ראשון לשני, בין דור הזהב לדור הכסף. הדרמה של החליל העתיק היא הדרמה של כל דור שנמצא בצלו של דור קודם, ומנסה לעשות משהו כדי להגיע לאיכות (המדומיינת?) של הדור הקודם, אך בלא הצלחה.
חז"ל, שמתארים את החליל בתוספתא ובירושלמי, הם כבר עידן שלישי – אין להם לא את חלילו של משה ולא את החליל המתוקן או המצופה זהב. נותר להם רק הסיפור על החליל. את המוזיקה ההיא כבר אינם שומעים, אבל הם יכולים לספר סיפור יפה על המוזיקה ההיא.
לגבי הסיפא – כדברי הסיפור החסידי המובא על ידי אלי ויזל בתחילת הספר "לילה" ובמקומות אחרים
אהבתיאהבתי
אהבתיLiked by 1 person
איזה יופי. תודה.
אהבתיאהבתי