מדף הספרים הזה הוא רק חלק מאגף ספרי כתיבת הטבע בחנות הספרים ווטרסטון בברמינגהם, אנגליה. אף אחד מהספרים המצולמים, אם איני טועה, לא תורגם לעברית, וחשוב יותר: מעט מאוד ספרים כמו המצולמים נכתבו בעברית. בין שמות הספרים: "איך לקרוא מים", "הפרפרים האחרונים", "להיות חיית פרא", "דשאים", "גאות"…
כתיבת הטבע היא שם כללי לסוגה שיש בה קולות וסגנונות שונים, מכתיבה ביקורתית לוחמנית ועד כתיבה על התפעלות מתופעה כלשהי (למשל, הרים); מכתיבה אישית מאוד לכתיבה שיש לה בסיס מדעי; מכתיבה על ההווה לכתיבה על העבר; ממסעות רחוקים לחקירה של מקום אחד. מה שמגדיר את הכתיבה הזאת בכללותה הוא צניעות ביחס למקום של האדם בכתיבה. הוא לא נעלם – אדם כותב את הספר, ובני אדם עשויים להופיע בתיאורים – אבל הוא לא תופס את מרכז הבמה, לא הוא ולא החיכוכים המגדירים את הדרמות האנושיות (אברהם הפנר ז"ל אמר לי פעם שכל הסרטים מבוססים על עיקרון אחד: מרדף. זה אולי מוגזם אבל יש בזה משהו, מ"אד אסטרה" ועד "פרזיטים" שני סרטים שראיתי במקרה השבוע).
ממילא זוהי כתיבה שאינה ממוקדת בעשייה אלא בהווייה, והיא אינה ממוקדת בבדיון (המצאה) אלא בַּמציאות. זמן ההווה נוח לכתיבה זו (או העבר הקרוב: קורות הבוקר הזה, אתמול) בעוד שבכתיבה בדיונית ההווה מייגע (נוח לה לספר על העבר ובעיקר על עבר רחוק וחתום, "הָיֹה הָיָה"). בפרוזה בדיונית יש תחושה של התחלה וסוף. בכתיבת טבע דבר אינו מתחיל ואינו מסתיים לעולם. אלו הכללות גסות והכרחיות במסגרת רשימה קצרה.
רוב הקוראים, המבקרים, הוצאות הספרים, חוקרי הספרות – בקיצור, רובה ככולה של הקהילה הספרותית בישראל – מחשיבה כספרות אך ורק כתיבה הממוקדת באדם, בעשייה אנושית (כלומר: בדרמה או בסוג מסוים של מאבק), בבדיון, בעבר. אם כבר הזכרתי את "אד אסטרה", זוהי דוגמה מצוינת: האדיפאליות האנושית ממלאת שם את מערכת השמש מקצה לקצה, אבל את שבתאי וצדק רואים לשתי שניות (!), בדרך אל האבא הנרגן. מר פיט מגיע לנפטון (4.5 מיליארד קילומטר מהבית), ואפילו לא מפטיר "איזה יופי" חלוש, או חצי מבט נפעם: הוא ישר ניגש לפעולה, נחוש לסיים את המרדף.
בספרות באנגלית יש כבר מסורת כתיבת טבע מסוף המאה ה-18. אני מכיר אותה מלפני 165 שנה (מאז וולדן של הנרי דיוויד ת'ורו, 1854). גם בספרות העברית יש מסורת יפה, אך דחוקה לשוליים, בת כ-2,500 שנה של כתיבה כזאת. הדוגמאות הבולטות לה הן תהלים קד ואיוב לח-מא שלמרות הקשרן הדתי מעמידות תמונות חיות שאינן משועבדות לתיאולוגיה. כל אחד מדבר מתוך זמנו ומקומו, ולדעתי תהלים קד, בימינו – ימים בהם אין שבוע שלא מדווחים על פגיעה אנושה במחלקה ביולוגית שלמה כמו עופות (נטע אחיטוב ב"הארץ" לאחרונה) או במין יקר וחיוני כדבורי הדבש וכו' וכו' – הוא טקסט הרבה יותר חשוב מהטקסט על עקדת יצחק או יציאת מצרים. אבל התרבות היהודית חוזרת שוב ושוב לעקדה ולמכות מצרים ומפיקה מהם משמעויות ותחושת זהות עצמית. שירי הטבע של איוב ותהלים לא נשכחו מעולם, כמובן, אבל יחסית הם בשולי הקיום הספרותי. הם לא טקסטים מכוננים של האדם הפשוט. הם לא נלמדים מגיל צעיר כהתגלויות חיוניות, ולא חוזרים עליהם בהדגשה. הם לא מחלחלים, לא מגדירים את שאלות היסוד של הקיום היהודי.
מקובל לחשוב, ואולי יש בזה משהו, שאלו הקרויים משוררים, אמנים, סופרים, חשים לפעמים משברים לפני הציבור הרחב. לא משום איזו יכולת נבואית, אלא מכוח רגישות רבה יותר. בהקשר של הספרות הישראלית, למעט חריגים חשובים אך בודדים ושוליים למדי שלא זה המקום למנותם, אין כתיבה על הטבע – בעלי חיים, עצים, האוויר, המים, השמש וכו'. אין הכוונה לכתיבה מדעית מובהקת (שיש בה כמובן צורך חיוני) אלא בכתיבה אישית המתארת את המציאות כפי שהיא נתפסת בתודעה מסוימת, בעיניים מסוימות, באף ובאוזניים ובקצות אצבעות מסוימים. איך אדם מסוים עם גופו נכנס למי הכנרת. לא תיאור הידרולוגי קר של המים אלא תיאור טעם המים הקרים, תיאור שמאחוריו יש אהבה ודאגה למקום, ליצורים מסוימים, לנוף מסוים, לפעמים גם מתוך תקווה שעמדה פרטית כזאת תהפוך לעמדתם של אחרים ביחס לפיסת המציאות המתוארת – או לפיסת מציאות אחרת.
מדוע מועטה כתיבת הטבע בישראל? אולי בגלל צביעת הנוף בצבעים אידיאולוגיים (חשוב השטח וכיבושו, לא החגבים והקרפדות שעליו)? אולי זה בגלל המסורת של יציאה לטבע בקבוצות גדולות, רועשות ונחפזות ("לטיול יצאנו / כלנית מצאנו"), שאינן מאפשרות את התנאים הבסיסיים לתשומת לב ולכתיבה – לְבַדוּת, שהוּת ושקט? איני יודע. גם עידן לנדו כתב על כך.
איני יודע גם איזה קשר יש בין הכתיבה למציאות. האם אזורי הכיעור והשחתת הנוף שאנו רואים בישראל כמעט בכל אזור היו מתמתנים במעט או בהרבה אילו היתה כאן מסורת של כתיבת טבע? אולי לא. גם באנגליה, שממנה צמח המדף המפואר שבתמונה, יש אזורים הרוסים. אבל יש בה גם נופים אחרים. למשל, יתכן ש"הבז" של בייקר תרם לשימור הבז הנודד. ספרים אחרים, כמו של ג'ון מיור הביאו להכרזה על שמורת טבע בארה"ב. אבל קשה להשוות. השטח הבריטי גדול יותר, יש שם יותר קוראים, וההיסטוריה עתיקה יותר. מכל מקום, לא חייבים לחשוב במונחים של סיבה ותוצאה מעשית (כי אם הכתיבה נמדדת ביכולת לשנות את המציאות אין טעם כמעט בשום טקסט). כתיבה על המגוון האינסופי של החי, הצומח, הנושב, התחוח, הפורח, המעופף, הזוחל, המזמזם, הזורח והשוקע – היא הזמנה יומיומית שמוזר לסרב לה כל הזמן על ידי כל כך הרבה מאלו שמגיבים אל העולם במילים. לא?
דבורה מן המין Caupolicana electa. קרדיט: USGS Bee Inventory and Monitoring Lab from Beltsville, Maryland, USA
מתחת לשולחן 
אה…. לא באמת אפשר לומר שאין ולא היתה כתיבה על טבע…. אפילו אצל עגנון… בטח ביאליק… אבא כמובן… והיתר, נו, יותר מדי הורמונים.
אהבתיאהבתי
תודה. אין המדובר בכתיבה על טבע במסגרת יצירה ספרותית (תיאור נוף וכדומה) אלא בכתיבה שהיא כל כולה תיאור נוף, בהתכוונות הראשונית. ביאליק התקרב לזה אבל לשירה יש מגבלה תיעודית בהקשר זה בגלל ה״הטייה״ הלירית (קשה לדעת מה גודל "הבריכה", למשל). עגנון למיטב ידיעתי לא הגיע לזה וזה היה זר לו. מי שהכי התקרב לכך היה יזהר, אבל גם אצלו הנוף הוא היבט חשוב של הסיפור, ולא הסיפור בה"א הידיעה.
אהבתיאהבתי
תודה על מה שכתבת ואיך שכתבת את זה!
Sent from my iPad
>
אהבתיאהבתי
אני חושבת על שירת העשבים של רבי נחמן. ובכלל יחסו המיוחד של רבי נחמן לטבע.
אבל כן, זה מצער שהטבע תופס מקום כל כך קטן במדף הספרים שלנו.
האם יתכן שהתעסקות והתפעלות גדולה מידי מן הטבע יש בה איום למשהו שמתקרב
לעבודה זרה?
אומר הים:
מִי אֶת הָאוֹקְיָנוֹס יְעַרְבֵּל
מִי יֵרֵד לִמְצוּלוֹת הַחֹשֶׁךְ הָאָפֵל
לְמָלֵא פִּיו מַיִם עֲתִירֵי חַנְקָן וּבַרְזֶל
לְהֵתִּיזַם אֶל הַמַּיִם שֶׁבָּאוֹר?
מִי יִדְחַף אֶת הַפְּלַנְקְטוֹן הַחַי וְהַצּוֹמֵחַ
לַהַטְמָעָה נוֹסֶפֶת לְשַׁבֵּח
הַפְּלַנְקְטוֹן הוּא צֶבֶר
אוֹרְגַנִיזְמִים זְעִירִים שֶׁהוּא מְזוֹנָם שֶׁל
הַדְּגִיגוֹנִים הַקְּטַנְטַנִים שֶׁהֵם מְזוֹנָם שֶׁל
הַדְגִיגִים הַבֵּינוֹנִים שֶׁהֵם מְזוֹנָם שֶׁל
הַדָּגִים הַגְּדוֹלִים וְכֵן הָלְאָה עַד
הָאַחֲרוֹן הָעֲנָק הַשִּׂיאָן
הַלִּוְיָתָן?
בָּאֲוִיר יִהְיֶה יוֹתֵר חַמְצָן דּוּ פַּחְמַנִי
שֶׁלֹּא יַחֲבֹר-לַפְּלַנְקְטוֹן בִּשְׁקִיעָתוֹ בַּשָּׁחֹר הַטּוֹבְעָנִי
בַּמַּיִם יִהְיֶה פָּחוֹת מָזוֹן בַּרְזֶל וְחַנְקָן
פָּחוֹת חַיִּים יִהְיוּ
כְּשֶׁיִכַּחֵד הַלִּוְיָתָן
יִדּוֹם מְשׂוֹשׂ לִבִּי
אהבתיאהבתי
הי דרור, תודה על זה.
שתי הערות: כתיבת הטבע הבריטית קדמה בהרבה לאמריקאית, ונהוג לציין את תחילתה עוד ב-1789, בחיבורו של גילברט וואיט – The Natural History and Antiquities of Selborne. ת'ורו היה מחלוצי הסוגה באמריקה אבל גם אותו הקדימו כמה, אולי החשוב בהם היה אודובון, שאת רישומי הציפורים המופתיים שלו יש להחשיב ככתיבת טבע לכל דבר.
להערתו של זאב: בתגובות לפוסט שלי, שדרור קישר אליו עלו הערות דומות על התייחסויות לטבע בספרות העברית (מטשרניחובסקי ועד אגי משעול) ושם גם הבהרתי למה לא מדובר בכתיבת טבע במובן המהותי של המושג. ודאי שאין מסורת כזאת, ולצערי, כיוון שאנו ניצבים על סיפו של קץ הטבע הארצישראלי, גם לא תהיה כזאת.
אהבתיאהבתי
תודה דרור על הפוסט הנהדר.
אגב מרכזיותו של האדם, התפרסם לפני כמה ימים ב'אלכסון' מאמר מעניין (אפשר לקרוא כאן: alaxon.co.il/?p=100406). אנחנו לבטח לא במרכז הבמה, אולי אפילו עוד לא נכנסנו בשערי האולם.
אהבתיאהבתי
דרור יקר,
איזו רשימה יפה. העין שלי המתבוננת וקוראת שנים כה רבות בספרות העברית כבר מתקשה לראות מבט על (של בז?) וקרוב קרוב (של דבורה? יונק דבש?) והנה אתה מעניק פרספקטיבה כה מיוחדת ובה בעת כה מתבקשת. אני סקרנית לשמוע את דעתך על פתיחת מקדמות ליזהר, על תנועת הקונגלומרטים במיכאל שלי, על השבר הסורי אפריקני של ישורון.
אהבתיאהבתי
תודה על התגובות והשיר היפה. עידן, רק לא הבנתי למה לכלול רישומים בכתיבה. אם כך עושים, הרי שיש ציורים עתיקים מהם. בכל מקרה אודובון היה במקרים רבים (ואולי תמיד?) הורג את הציפורים שהוא היה מצייר, אז לא הייתי מביא אותו במניין גם מסיבה זו.
להערה החוזרת המזכירה יצירות ספרות, כפי שכתב עידן בקישור, אין המדובר בפסקה (אפילו ארוכה) של תיאור נוף במסגרת יצירת ספרות "רגילה" אם כי לא תמיד ברור מה הקו המפריד בין סוגות. אצל יזהר בכל זאת המוקד הוא עקיצת הילד בידי צרעה והמרדף אחרי רופא. אצל אבות השבר הוא בעיקר מטפורה פוליטית ואישית ולא תיאור גאולוגי. את מיכאל שלי אני לא כ"כ זוכר.
למיטב ידיעתי שתי היצירות העיקריות בספרות העברית החדשה שמתקרבות לכתיבת טבע הן "ספר תולדות הטבע" של מנדלי מוכר ספרים (אבל זה לא ממש ספרות, אלא מעין אנציקלופדיה שיש לה ערך ספרותי בפסקאות רבות) וחלקים מהפואמה "עמא דדהבא" של טשרניחובסקי, שעוסקת בדבורים. יש גם כמה יצירות מהשנים האחרונות.
אהבתיאהבתי
אודובון גם כתב ותיעד את אורחות הציפורים שצייר (ולמצער, צד): https://www.biodiversitylibrary.org/item/103784#page/14/mode/1up
בפוסט אצלי הוזכר "שירת האגם הגווע" של פטר מירום כדוגמה עברית לכתיבת טבע. הספר זכור בעיקר בזכות צילומיו היפים אבל הטקסט שם לא פחות יפה.
אנשים מחפשים כתיבה על טבע אצל הסופרים והמשוררים הידועים. אבל זה המקום הלא נכון לחפש; שם תמיד הטבע הוא חלק מסיפור או לקח אנושי/אידאולוגי. הקלאסיקה של כתיבת הטבע האנגלוסקסית נכתבה בידי טיילים, שומרי יערות, צפרים ומדענים. צריך עיניים רעננות, קלופות ממשא הספרות, כדי לכתוב כך.
אהבתיאהבתי
תודה עידן. לא ידעתי על כתיבתו.
אהבתיאהבתי
נדמה לי שספרות טבע (ותרגומה) היא יותר תובענית מכזו העוסקת בבני אדם, אם רוצים לא לשעמם בתקופה זו של קשב שנוטה להיות תזזיתי. ואולי המודעות הגוברת לקשיבות תתרום לסוגה.
אני מנחשת שיש כתיבת טבע בספרות היפנית, וכמובן בשירה.
אהבתיאהבתי
יש כתיבה על טבע בעברית, מעזריה אלון ועד למשל גינת בר של מאיר שלו. ייתכן שהתחום לא מפותח יחסית לספרויות אחרות, ואפשר לחשוב על סיבות לכך, למשל קוטנו של המגזר הכפרי אצל יהודים וישראלים. אבל ההשוואה למדף האנגלי המקביל אינה הוגנת, כמותית הספרות האנגלית גדולה פי כמה מהעברית בכל תחום וז'אנר, ובוודאי יש נושאים רבים שמצויים בה בשפע יחסי ולא קיימים בעברית כלל. הספרות העברית המודרנית ניתנת להשוואה לספרויות משניות כמו נניח היוונית או ההונגרית.
אהבתיאהבתי
תודה. האם עזריה אלון כתב פרוזה, להבדיל מספרי ידיעת הארץ? אם אתה מכיר אשמח לבדוק. הספר של מאיר שלו הוא מקרה גבול מעניין כי הוא בחצר ביתו. אז מראש המרחב מוגדר ו"מהונדס" מאוד. לדעתי מדד ההשוואה הוא לפי ספרים לנפש בכל אחת מהמדינות, ובאחוז מתוך זה המוקדש לסוגה שלפנינו. אין לי נתונים אבל ההימור שלי שההבדל בין גודל התרבויות לא יסביר את ההבדל ביחס לטקסטים כי יוצאים כאן המון ספרים מדי שנה.
אהבתיאהבתי