האריה והנמלה

דבורה אחת, טעונת ענבר אור-שמש, עוזבת את הפרחים הלבנים שלשמם הגיעה עד חלוני ונכנסת פנימה לרגע. נושאת מהחוץ אל תוך עיני נקודת אש דבשית, אגל שמש. קוראת לצאת אל העולם שהיא באה ממנו.

בגן מישהו שר, אינו נראה, בתוך העץ שלו, צורח ובורח. מִפָּנַי. בולבול הולך ומרחף לסירוגין בתוך צמרת השיטה המלבינה. אילו רק הייתי יכול לנוע כך. שלושה צעדים ומעוף. ארבעה צעדים ונסיקה. פסיעה ופסיעה ושיר קצר. אני יורד במדרגות, שבטמפרטורה של עשר מעלות פחות היה אפשר לקרוא להן מדרגות הסתיו.

החצבים שראיתי כאן לפני ראש השנה כמשו. הגשם טרם בא. האם זה רק שלב ביניים ולבצל החצב יש עוד קלפים בשרוולו? כרגע זה נראה כחורבן. החרקים לא באים, הספינות אינן רואות את המגדלור שאורו כבה. פרפר עומד על החול הסמוך, נפתח ונסגר, מתחלף מכתום לצבעי עפר.

צופיות כהות על שיטה אחרת. כתנועת גלֵי מחשבה בראש בעודו חושב על ציפורים קטנות. כמו אותן להבות ענק הנשלחות מפני השמש ניתזת מעת לעת צופית מהשיטה, מגביהה עד שנראה שתאבד עוד רגע את העץ, ואז נעצרת, עושה קשר פרפר באוויר וחוזרת אל הענף כאילו קראו לה לשוב, אש נספגת באש.

עורב אפור, כמו מאה צוּפיות שהצטופפו בתוך צורת ציפור אחת, חולף מעל לעץ שלהן, כריש אפור מעל סרדינים מבהיקים בלהקה מלוכדת.

מישהו הולך עלי, מתחת לחולצה. עורבה קוראת מאורן. עפה משם, מותירה את בן זוגה, שממשיך לקרוא. אולי אליה. אולי אלי. בקול אחר משלה. בתוקף רב. דבורת דבש על פרח סגור של נר הלילה החופי. באה לשתות את טל הממטרות. במחקר שנערך באוניברסיטת תל אביב נתגלה שהפרח הזה יודע לשמוע את זמזום החרקים המאביקים אותו ולהגביר את ריכוז הסוכר בצוף שלו בהתאם. החוקרים הבחינו שהפרחים הגיבו לזמזום דבורים, אך לא לקולות אחרים. אלו פרחי אוזן.

נמלים בכל מקום. שבטים שונים עושים במלאכה הקדמונית. רצוא ושוֹב. הנמלים הן דרכה של האדמה לבקש שלא לדרוך.

ואז, ממרחק כמה מטרים, אני מבחין בזוג כנפיים גדולות טופחות מהר. במבט ראשון הכנפיים נראות לי כשייכות לשפרירית, אבל לא. הן שונות משל השפרירית, וגם העיניים והמחושים של החרק אחרים. המחושים ארוכים יותר, נראים כקפיצים קטנים. גופו של החרק דק, בגוון החרדל, פרקים מנומרים כתמים שחורים. לא ברור לי מה קורה לו. הוא נראה כנאבק עם עצמו. מכופף את גופו כמו כדי "לעקוץ" את עצמו, הגם שאין לו עוקץ. הוא על האדמה, לא מתרומם, כמו בהתקף של מחלת הנפילה.

אני רוכן. בקצה המבט המגשש, בקושי, אני מצליח להבחין בסיבה לעוויתות: זו נמלה זעירה, שלופתת בצבתותיה את קצה הכנף. בעזרת זרד אני מנסה לשחרר אותה. זה דומה לניסיון לשחרר זאב ערבות שנאחז בשיניו בשוק של ממותה. אבל אני מצליח. הנמלה שבה אל העפר. אבל החרק עוד לא זז. אני מרים אותו על פיסת כורכר, מניח גבוה, הרחק מממלכת הנמלים. אבל אין מקום כזה. הן גם שם. אם הוא לא יעוף בקרוב, הן ימצאו אותו.

במבט מקרוב מתברר שזאת לא שפרירית, אלא חרק ממשפחת הארינמליים. חשבתי שזאת קוצית. אני נועץ במומחית (ד"ר נטע דורצ'ין), שנועצת במומחה לארינמלאים (ד"ר דני סימון) – שניהם מאוניברסיטת תל אביב – ואומרת שזה חרק אחר, שאין לו שם בעברית. Distoleon laticollis. מין של ארינמל. הוא חלק מסדרת אֲרִינִמְלָאִים (שנקראה פעם בשם היפה מרושתי כנף). שיש בה כ-4,700 מינים. רובנו לא נראה בימי חיינו אפילו אחד מהם. זוהי סדרה עתיקה מאוד, ויש ראיות לקיומה כבר מסוף תור הפֶּרְם (כלומר לפני כ-250 מיליון שנה).

נכון, כל עולם החרקים הוא מוזר מנקודת מבט אנושית. אבל יש מוזרים יותר ופחות. לעומת הארינמליים, חרקים כמו פרפר או זבוב נראים כמעט רגילים. אפשר להתחיל את סיפור החיים של היצור שהצלתי ממלתעות הנמלה בהטלה של אמו, נקבה דומה לו. היא מטילה ביצים אל העפר. הזחל הבוקע נראה בערך כך (התצלום הוא של מין לא ידוע, והוא מובא, כמו שאומרים הפרסומאים, להמחשה בלבד).

אפשר לומר בביטחון: הכוח הסמוי הזה, הקרוי חיים, הוא בעל כושר המצאה הרבה-הרבה יותר מגוון ומפתיע מכל מה שיצרו בני האדם בציוריהם, בקולנוע ובחלומות. הציירים הכי פרועים, מאת הירונימוס בוס למשל, מחווירים לעומת זחל הארינמל.

החיוורון רק ילך ויעמיק אם נזכור שהיצור הזה יהפוך בסופו של דבר לנסיך העדין, בעלי כנפי התחרה הרקומה השקופה, שאותו הצלתי ממלתעות הנמלה. בין מצבו כמפלצת חול זעירה למצבו כנסיך עטוי גלימת כנפיים רקומה הוא יתהווה בשלב של גולם. בשלבו התינוקי כזחל הוא אורב בחולות. יש מינים שמתחפרים במעין משפך שהם חופרים בחול, וכשחרק כמו נמלה נקלע אל המשפך, זחלי הארינמל, ממקומם במרכז המכתש הזעיר, מתחילים להעיף חול כדי "להטביע" אותם, לדרדר אותם למטה, ללכוד אותם בצבתותיהם ולטרוף אותם.

יש למשה אבן עזרא (1055–1140 בערך) שיר שבו המשורר פונה לבנו ומתאר את עצמו בקבר: "בְּבוֹר נֶחְבָּא, וְאֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא, / כְּמוֹ טֶרֶף בְּצִפָּרְנֵי עֲפָרִי". זה דימוי מדהים של עפר הקבר כחיה בעלת ציפורניים הקורעות את האדם מחייו על מנת לאחוז בו ולטרוף אותו. והנה, זחלי הארינמל עושים בדיוק את זה. הם נותנים "ציפורניים", צבתות, לעפר.

 

הזחל של החרק שהצלתי אינו מתחפר בגומה אלא בחול שטוח. אבל השיטה דומה: ציד בחטיפה ממארב בחולות. מעניין הדמיון החיצוני של הבוגרים לשפיריות ושפריריות, שכן גם זחליהן צדים כך, אבל מתחת למים, וגם הם יצורים אימתניים שהופכים, על פי אמות המידה האנושיות, לעדינים ויפים. מה זה אומר? אולי שום דבר מעבר לעובדות: זה אומר שככה זה. ואולי אפשר להוסיף לעובדות את זה: ששינויים מאוד מרחיקי לכת יכולים לקרות בעולם ואכן קורים. שלמפלצת חול יכולות לצמוח כנפיים עדינות, מעשה רוקם.

אריה הנמלים נח על פיסת הכורכר. הוא פרושׂ ושלם. חייו ניתנו לו. בחייו הקודמים הוא טרף נמלים בחול, ועכשיו בא יום נקם ושילם. ואולי היה אך צודק אילו הייתי מאפשר לנמלה לעכב את האריה, שבלי ספק טרף כמה מבנות מינה, ואולי אף כמה מאחיותיה, בגלגולו הקודם?

 

למידע נוסף  >>>>