בוקר בקייפ קוד

אנו נוסעים נגד כיוון הפקק. אנו חותרים מכביש לכביש כמו נהר, משלמים את האגרות במטבעות קטנים לאנשים ולנשים בכפפות, בתאים קטנים. יש נבואה קודרת בישעיהו ל"ד, "וְנֶהֶפְכוּ נְחָלֶיהָ לְזֶפֶת וַעֲפָרָהּ לְגָפְרִית וְהָיְתָה אַרְצָהּ לְזֶפֶת בֹּעֵרָה". נחלי זפת – הנבואה התגשמה.

הסתיים חג אמריקאי שלא ידענו על קיומו. "יום העבודה". ספטמבר 2013. היעד הוא קייפ קוד, מסצ'וסטס. הכֵּף (קייפּ) בולט על המפה אל הים וקורא לבוא כמו וו או כמו אצבע המושטת מן החוף המזרחי של ארצות הברית. האצבע נוצרה בעקבות התקדמות ונסיגה של קרחונים בשלהי עידן הקרח האחרון. הקרקע קיבלה את צורתה זו רק לאחרונה, לפני כ-20 אלף שנה או קצת פחות. היום פזור כאן חול. אתמול השתרעו כאן קרחונים. מחר לשון האדמה הזאת תוצף ותיעלם ומעל נחלי הזפת ישחו דגי הבקלה שעליהם קרוי המקום, אלה שישרדו את הרשתות. השינוי הזה הוא המוזיקה האיטית של כדור הארץ. פלא שמשפחה אחת, ארבע נפשות, יכולה להיות לרגע בתוך זה.

הקייטנים חוזרים הביתה והחוף הולך וננטש. פה ושם טיילים יחידים וטיילות יחידות עוד מתעקשים לשבת על כיסאות הנוח ולהביט נכחם. רובם כבר ארוזים במכוניות הנעות בפקק ארוך מערבה, אל פנים הארץ.

החול מסביב מזכיר את שפלת החוף של ישראל. ואז נהר הזפת נקטע. לפנינו בתי עץ סגורים ומִתקן חלוד לקשירת אופניים, בלי גלגל ושרשרת. אנו מוצאים שביל ומטפסים. אני כותב בזמן הווה אך הדברים נכתבים מהזיכרון אחרי שש שנים.

אחרי כמה צעדים הוא מתגלה לעינינו כמו ברונטוזאורוס שקוע בשינה מאחורי גדר נמוכה. המפה הבטיחה שהוא יהיה שם, אבל איפה המפה ואיפה הוא. "הוא" זה האוקיינוס האטלנטי. החול אולי נראה דומה, אבל המים אחרים מאוד.

הים כאן במזרח. מפתה להשוות את הים התיכון לאוקיינוס, כלומר לראות את הגדול מתוך תודעת הקטן ולחוש התגמדות אוטומטית. אבל זה לא הכרחי. מבט מן הים התיכון אל האוקיינוס דומה למבט מתוך הגוף אל שמי הלילה. לכאורה היינו צריכים לחוש כי שָם, ברקיע, נמצאים מרחבי אינסוף רחבים ועמוקים, וכשהם מגיעים אל קצה האף שלנו ואל עינינו (מְצָרֵי גיברלטר) האינסוף נגמר ומתחיל משהו קטן וזניח. אבל זה הבל. האינסוף שיש בתוך כל יצור, גם במובן של הרוח הכמוסה אבל גם במובן הפיזי, אינו פחות אינסופי מהאינסוף של החלל. למשל: "בהערכה גסה, מספר התאים של יצורים אחרים החיים בתוך גופנו בכל רגע ורגע גדול פי 10 ממספר התאים שלנו-עצמנו. אנחנו נושאים [בתוכנוּ] למעלה מ-100 טריליון תאים של יצורים מיקרוסקופיים" (יעל ארליך). זה הרבה יותר ממספר הכוכבים בגלקסיה שלנו.

אחת הסיבות העיקריות לצאת אל האוקיינוס או אל הלילה המכוכב היא בדיוק כדי לחוש את זה, להיזכר בזה. אין לגשת לאינסוף עם סרט מדידה או עם מאזני שקילה של מדידה והשוואה. הים התיכון אינו פחות אינסופי מהאוקיינוס האטלנטי, ולו מהסיבה שהם בעצם רצף ימי אחד.

אי אפשר להגיע עד כאן ולהיעצר על קו החוף. אני נכנס. הגלים רחבים וגבוהים. גודלו – לרוחב, ואל האופק, ולגובה, ולעומק – מוחשי. מתעורר רצון לצעוק משהו, אבל אין שום צעקה שאפשר להניח מול כל כך הרבה קול ים. הגלים אומרים את המשפט האחד, הנצחי, שלהם.

ממרחק השנים איני זוכר מי נכנס אתי לים. מישהו חיכה על החוף. פעם היו יורדי ים נפרדים מבני משפחותיהם על קו האוקיינוס, בלא לדעת אם יתראו שנית. איני ספן ואין כאן ספינה אבל כשאני שוחה עוד קצת פנימה אל מים עמוקים יותר אני יכול לחוש בכוח המשיכה של המים הרבים. בציור "בוקר בקייפ קוד" של הוֹפּר (1950) עומדת אישה ומביטה, רכונה. אל מה? הידיעה שהציור צויר כאן בסביבה מאפשרת לשמוע בו את האוקיינוס מעבר למסגרת ולחלון. היא עומדת שם כמו קברניטה על סיפון המכריזה "ים באופק!" במקום "יבשה!". המים מוטלים על קירות הבית כצל תכול. ברקיע, עננים לבנים כמו הקרשים המחפים את הקירות, הופכים את השמַים לבית.

אני מביט לאחור. תוך כמה רגעים כבר נדמה שהפלגתי הרחק ונסחפתי הצדה. בלי משקפיים איני רואה היכן יושבים בני משפחתי. אבל אני מרגיש את מבטיהם פונים אלי מן החוף כמו בציורו של הופּר, כפי שאני מרגיש את כל האוקיינוס רכון על גבי. אנו נשענים זה על זה. גל גדול מתקרב, פניו נתחבים בגבי, ואני מנתר קדימה בעיניים עצומות מִמֶלח. הוא נושא אותי בקלות, כאבא הקוטף ילד ממיטתו, מניח אותו על כתפיו הרחבות תוך כדי הליכה, ואז מוריד.