הערה על צד הרחמים

מוסף ספרים של "הארץ" פועל בשנים האחרונות, מעת לעת, כמעין מגרסה. לצד המגרסות המשמשות את הוצאות הספרים כדי להיפטר מעודפי התוצרת החומריים, מתפקד מוסף "ספרים" בעקביות כמגרסה מעודנת יותר אך יעילה לא פחות להתמודד עם הספרים בעודם מפרפרים, בעודם בחיים. לאחרונה גרס מר יהודה ויזן את עבודתו של המתרגם הגדול דוד וינפלד, האחראי לשיר כמו זה – או כמו זה – שירים  שאף אילו היו היחידים שהעביר המתרגם לעברית היה די בכך כדי לתקוע מוט ברזל בשיני המכונה האימתנית של המבקר ולקעקע אותה – ויש כמה עשרות שירים כאלה שווינפלד מסר לנו.

היום קראתי ביקורת מאת עמיתו של ויזן, מר טינו מושקוביץ, על הספר שערכתי – מרסיסייד מאת עמיחי שלו (הוצאת אפיק-הליקון). המשותף לסדר היום הביקורתי של שני המבקרים הוא עמדת משגיח הכשרוּת. העמדה הבסיסית היא כי תפקידו של המבקר הוא למצוא פירורי חמץ במטבח העומד לפי חול המועד פסח. עמדת הפתיחה היא, במילים אחרות, חשדנות. הספר אשם אלא אם יוכח אחרת. לא מפתיע שמר ויזן מצא פרורים של שורות מוצלחות-פחות בעבודת המתרגם של וינפלד. אפשר לגשת כך אפילו לתנ"ך ולטעון שספר "בראשית" הוא "קפיצה מעל הפופיק" (לשונו של ט"מ) בגלל פסוקים העוסקים בגנאלוגיה (א' הוליד את ב').

מושקוביץ כותב על שורת הפתיחה של הספר: "שוטף דמעות בכיורי רכבות". כי "אחרי שורה כזאת הרצון להמשיך בקריאה פוחת מאוד". ראשית, מוטב לכתוב "רצוני". הרי "הרצון" הכללי הזה אינו קיים. מכל מקום, הוא מודה שהוא לא רצה לקרוא את הספר מיד אחרי קריאת ארבע המילים הראשונות בו. זה ראוי להערכה, כי הוא חושף את הקלף הבסיסי שלו – התנגדות לספר.

אבל למה אסור לפתוח בדמעות? כותב ט"מ: "מה, ככה ישר עם הדרמה? איפה החיזורים, הדייטים, האינטימיות? שום קורא סביר לא יחווה את הדרמה הזו באופן ראוי — כי לא ניתן לו שום רקע שעל בסיסו אפשר לפתח קרבה, רגש, ובעקבות כך הזדהות עם הסיטואציה". כאילו שמראֶה של אדם בוכה ברכבת הוא חסר משמעות כי לא יודעים "מה הרקע"! כאילו שאין כאן משהו המסביר את עצמו! והרי כל יצירות המוזיקה הגדולות מתחילות כך. מיד, מיד לתוך העניין. למיסה הגדולה של באך יש "חיזורים"? לסימפוניה החמישית של בטהובן יש "דייט מקדים"? לספר בראשית יש פתח-דבר? מה, ככה, ישר עם הדרמה של בריאת העולם? לא טוב. והרי אין שום רקע על אלוהים ההוא, אז איך תיווצר "הזדהות עם הסיטואציה" של הבריאה?

איני רוצה להתמקד בביקורות האלו סעיף-סעיף. זה מייגע. גם כך לא נוח לי המצב של תגובה מאת "בעל עניין". אני מעריך את מחויבותם של המבקרים הנזכרים לספרות ולשירה, ולא תוקף אותם (למדתי שצריך להבהיר את זה כי ההנחה המקובלת אצלנו היא שכל תגובה היא יציאה למלחמה). זה שיח בתוך קהילת הספרות. אני רק חושב שיש במכונה שלהם איזה קפיץ עוין ומונוטוני, מורשת כתב העת "עכשיו", שכדאי להם לברר עם עצמם. יש משהו קצת מוזר במבקר שכל הזמן נגד.

הנקודה היא שמה שנראה בביקורות המגרסה כנימוקים רציונליים הוא במקרים רבים קביעות שרירותיות שהמבקר לא נותן לעצמו דין-וחשבון עליהן. למשל, ט"מ כותב על "המטאפוריות המיותרת והגמלונית" כביכול של עמיחי שלו. לדבריו, "במקום למסור את הדברים כפשוטם, נעשים ניסיונות מיוזעים לייפות אותם". והרי הצירוף "ניסיונות מיוזעים" הוא בעצמו מטפורה גמלונית. אין לי עניין לבקר את סגנונו של המבקר, רק להצביע על כך שהוא לא מודע מספיק לעצמו, שהוא כמו משגיח הכשרות הנ"ל התר אחר פרורי לחמנייה במטבח, כשבכיסו חצי פיתה. לגופו של עניין, איני מבין מה מגושם בתיאור "אוויר כְּבַד-מאפרות". זהו תיאור מבריק התופס את העשן ואת הכובד החומרי גם יחד.

כל מטפורה היא "גמלונית" כי מטפורה יוצרת חיבור מוזר בלשון. הדיבור בכלל הוא עניין גמלוני למדי כשהוא מנסה לומר אמת. ו"הדברים כפשוטם"? בשירה?! הרי פשוטם של דברים הוא כה מורכב.

אבל העניין אינו בהיטפלות לפרט זה או אחר בביקורת. העניין הוא צד הרחמים, או ליתר דיוק צד החמלה. אין יצירה שאי אפשר לראותה מצד פגמיה. אין ספר שיעמוד מול שיני הפלדה של המגרסה. מבקר שניגש אל הספר מתוך עוינות (שספק אם הוא מודע לה) ימצא בו – כמה מפתיע! – רק אישוש לעוינותו. במקום להעביר אל הקורא פואמת אֵבֶל חד פעמית, או שירה מצילת-חיים כשל זביגנייב הרברט (בתרגום וינפלד) אנו עסוקים בפרורי החמץ. ובינתיים עובר הפסח ועוברים החיים.

איך אפשר אחרת? "שוטף דמעות בכיורי רכבות" – במקום לפסול את הפסוק מכוח הנחה ש"בראשית ברא" בא מוקדם מדי, אפשר לראות את התמונה, להבין: הדמעות, עם מֵי הכיור, ניגרים ומתווים קווי מים ארוכים ודקים בין מסילות הברזל, טפטוף לאורך אנגליה. זוהי תמונה נפלאה של מעין כתיבת-בכי על האדמה, כתיבה תמה ואבודה לגמרי. ובספר שעניינו טביעה בבריכה, יש לפסוּק זה, דווקא במקומו, משמעות עצומה מפני שהוא כמו זורם אל אותה בריכת אסון, או שהיא מנבּיעה אותו.