מועדון קריאה

ציור יום הכיפורים של גוטליב הועבר למקום טוב יותר בחלל המוזיאון ביחס לפעם שעברה שכתבתי עליו ועל כך ראוי מוזיאון תל אביב לתודה. אני חוזר לציור הזה שוב ושוב. זה "משמר הלילה" שלנו. עם השנים אני מרגיש שאני הולך ונכנס לציור הזה, למרחב שלו. גם היום באתי, ביקור ראשון בשנה החדשה.

זה ציור על א/נשים וספרים. הדבר כל כך ברור עד שקל להחמיץ אותו. יש בו כעשרה ספרים על כעשרים דמויות. איני זוכר כרגע שום ציור מן המסורת האירופית שיש בו כל כך הרבה ספרים ביחס למספר הדמויות. הזכרתי את "משמר הלילה": תרגיל כמעט מבדח יהיה לדמיין את אנשי המיליציה האזרחית שם אוחזים בספרים. זה לא ייתכן, ממש כפי שאי אפשר לדמיין את היהודים של גוטליב אוחזים חניתות וחרבות כמו אצל רמברנדט. זה שההיסטוריה הפכה את הבלתי אפשרי לרגיל, זה עניין אחר.

האחיזה היא יותר מסתם החזקה. הספרים והאצבעות תחובים זה בזה כמו באחיזת ידיים המשלבת אצבעות. במקרה של ספר התורה שבמרכז, האחיזה היא של חיבוק. כך מחזיקה מרים, אמו של ישוע, את תינוקה בציורים הנוצריים; היהודי כאן מחזיק טקסט כמו תינוק.

אפשר לתאר את הציור כסצנה של מועדון קריאה. כמובן, היהודים יקראו לקריאה זו "תפילה" או "קריאת התורה", אבל במבט מבחוץ זה מה שזה. אנשים ונשים עם ספרים, מחוברים לספרים. העולם התורני התחיל השבוע מחזור חדש של לימוד "הדף היומי". פרופ' אביגדור שנאן העיר כי לומדי הדף היומי הם מועדון הקריאה הגדול בעולם. לומדים דף תלמוד מדי יום, ומסיימים פעם ב-7 שנים. האחיזה של האצבעות בדפים יוצרת מטפורה חיה של איש-ספר ואישה-ספר. לא במובן השגור (של "מי שעוסק בספרות"), אלא באופן מוחשי. אנשים שמחוברים לספרים שלהם פיזית. ישראל אלירז כתב פעם שהוא לא יכול לצאת מהבית בלי ספר. אולי יש שני סוגי אנשים בעולם: אלו שמבינים מה שאלירז אמר וכל האחרים.

הציור נעשה מהזיכרון ובעזרת תצלומים. לא ארחיב, אבל יש בו אנשים ונשים שחלקם מזוהים. הצייר מופיע שלוש פעמים, כילד, כנער וכבוגר (הוא צייר את הציור כשנה לפני פטירתו, בגיל 23 בלבד). היום הבנתי משהו פשוט. בית הכנסת הוא מרחב שבו זמנים נערמים זה על גבי זה. לכן הצייר יכול להיות שם בכל גיל של חייו. המקום נשאר ואתה יוצא ובא. כמו מראָה שתשקף אותך בכל גיל. כל אחת מהדמויות היתה/תהיה שם בגילאים אחרים. הזקן הלבן היה שם לפני שמונים שנה. עם אותו ספר.

זה מועדון קריאה רציני, שגם בו יש, כמובן, בעיות ורשלנות ובהייה ושעמום, איני מנסה לעשות אידיאליזציה. ובכל זאת, התרבות המכונה "חילונית" יכולה ללמוד משהו מהיחס הזה לספרים. אין ממש דבר דומה אצלנו. הקאנון של הספרות הישראלית נפרץ מכל כיוון ולא ברור מהו, ובעיקר לא ברור מי קורא בו. מדוע אין מועדון קריאה של "דף יומי" ב"תמול שלשום" (עגנון) או ב"זכרון דברים" (שבתאי) וכדומה? אולי כי ההיגיון של התרבות החילונית במצבה הצרכני הנוכחי הוא של תחלופה. הארון מלא ספרים אך קונים שוב ושוב את "החדש". כתב על זה בצורה נוקבת ומבריקה יחיל צבן בספרו "ספרים הרבה". החיבור הגופני לספרים, הכנסת האצבעות פנימה כמו למים קרירים ביום חם, הולכת ונעלמת.

החיבור הזה בין ספר ואדם דומה לחיבור בין אדם ואדם. בציור, בצד ימין מתואר גוטליב הנער, אולי לקראת בר-מצווה, בסמוך מאוד למי שהור כנראה אביו. הם כה קרובים, שעיניהם כמעט מתמזגות. כך תוחב היהודי שכתבתי עליו בפוסט הקודם אל פניו לספר.

לאורה, ארוסתו של גוטליב, מתוארת פעמיים בציור (כמה מזעזע לדעת כי האישה הצעירה הזו, שבחרה לנתק את יחסיה עם הצייר התגלגלה בסופו של דבר להולנד ומשם נשלחה בחזרה למולדתה, פולין, לכיוון אושוויץ – מאותו מחנה שממנו נשלחה אתי הילסום). ראו איך היא יוצאת וצומחת מתוך ראשו של הצייר השקוע בשרעפים, כהמשך של כובעו, כמחשבה שהתגשמה. משם היא רוכנת אל האוזן של אמה, לוחשת משהו.

והיא באמת יוצאת מתוך ראשו. כי האמת שהוא לבד. הוא מצייר את הציור בווינה. דרוהוביץ', עירו (ועירו של ברונו שולץ, עוד צייר יהודי, וגם סופר, כמובן) – רחוקה. זה אולם של רפאים, עולם רחוק וחתום של ספרים, נשים ואנשים. כל שנותר לו בווינה הוא המכחול והזיכרון. מהתפילה נותרה רק דממה. אני פתאום מבין עוד דבר מובן-מאליו: הדממה הזאת. זהו בית הכנסת השקט ביותר שאי פעם היה. פתאום אני שומע, כלומר רואה, איך כולם, כולן, שותקים לגמרי. הקול היחידי שנשמע בציור הוא קול הלחישה הזה של ארוסתו על אוזן אמו. והלחישה הופכת למבט של האם המופנה היישר אלינו. עיניה מלאות בלחש הזה, שלעולם לא נדע מה היה תוכנו. אבל נדמה לי שגוטליב לא היה מצייר אותן כך אילולי היה הלחש קשור בו, מוסב עליו. בד כהה עולה אל הצד הימני של הספר הפתוח של האֵם. כאילו בניסיון לשמוע, דרך המילים המודפסות, מה אומר הפה לאוזן. לשווא.

מעל ראשן, מעבר ומעל לפרגוד, נוהגת הילת הוויטראז'. ואז אני רואה דמות ששכחתי שקיימת בציור. היא כה חבויה, עד שקל לא לראותה. העמוד המרכזי מסתיר אותה, ועין אחת – יש ב"משמר הלילה" עין כזאת – בוקעת ונוקבת. היא כמעט נספגת בכחול של הפרגוד. כמו זיכרון שמתחת זיכרון, כמו רמץ עמום ומהבהב בעומק ערימת קרשים שרופים. היא אפורה כזיכרון. יש עטרה לראשה. היא מסתכלת לי ישר בפּנים. עמוד כבד מסתיר אותה. מי את?