שלג רחוק על הר מרחף

זה סרטון שנוצר מאוסף תמונות. זה נראה כסערת שלג ליד מצוק הררי אבל המצוק הזה רחוק. הוא כוכב שביט (צ'וריומוב-גרסימנקו), השמים הם שמי החלל החיצון והשלג הוא אבק וקרח וגם כוכבים בתנועתם. מסלולו האליפטי של השביט מרחיק אותו כדי 850 מיליון ק"מ מהשמש ומקרב אותו עד כדי 186 מיליון ק"מ ממנה. כשהוא התקרב יחסית שלחנו את הגשושית "רוזטה" לבדוק אותו. הוא נע במהירות של כ-135 אלף קמ"ש. את המרחק מביתי בתל אביב למקום עבודתי בהר הצופים השביט היה חוצה בפחות משתי שניות.

הסרטון הגיע היום דרך המנוי של התמונה האסטרונומית היומית, APOD. משהו בריבוי הניתך הזה הזכיר לי, על דרך האסוציאציה, את הנגיף התורן הנוגח באנושות. ריבוי מסתער וסמוי מן העין המתרחש סביבנו כל הזמן. קארל זימר, בספרו "פלנטה של וירוסים" מציין כי ב-200 ליטר של מי ים אנו עשויים למצוא כ-5,000 סוגי וירוסים ובקילוגרם של קרקע מקרקעית הים – מיליון סוגים. כולנו מייחלים לבריאות טובה לנו ולשכנינו החביבים אך אין זה סותר את היכולת לראות שהנגיף הוא חלק ממציאות קוסמית בהיקפה, שבריאותנו היא רק היבט אחד שלה. וירוסים הם חלק חיוני במארג החיים עלי אדמות (למשל, הם מעורבים בהנדסה גנטית בהיקף עצום).

אנו דומים לאדם המניף ידיו מול יריב ענקי, עתיק (וירוסים קיימים ככל הנראה כבר מיליארדי שנים) ולא-נראה. יש הלומדים ענווה לאור המגפה הנוכחית, אבל אין צורך להיות חולה כדי להבין את מקומך: אפשר ללמוד ענווה גם במצב של בריאות טובה – מעצם התחכום וההיקף של הממלכה הוויראלית, שעליה רק רמזתי כאן. להבין שכל אחד מאיתנו אחוז ברשת ענקית-שקופה, כל יום. היא שם והיא פועלת גם באין כל תסמינים מטרידים. 

רק למקרא רשימתו של גדעון עפרת על תערוכת ג'. קונס אני חושב שהבנתי שהרשימה שלי על אותה תערוכה נבעה מהרקע הוויראלי הזה. האובייקטים המעוצבים (זאת לא אמנות) של קונס מכחישים את הווירוס, כלומר את השחיקה המתמדת של היקום את עצמו, כפי שרואים גם בסרטון למעלה. בעולם של ג"ק הכול נוצץ, חלק, חסר-זמן, קיים במעין בועה אטומה שאין בה זיקנה, מחלה ומוות. עולם שלא יוצא מהמזגן, שלעולם אינו מזיע. אין בו חיים: הכלב, יצור כה חי, עובר למצב צבירה מנופח ומומת שאין ללטפו ואין לחבקו ואין לדבר איתו, כמו האישה (שהופכת אצלו לפאלוס). הציור של קיסלינג שהזכרתי יכול להימצא ברצף עם הסרטון של השביט מפני שהוא מכיר בנוכחותם של הנסתר והמתכלה, ולכן יש בו אמת. התערוכה של ג"ק לא.

האם תמים הוא לייחל לכך שמוזיאון לאמנות יהיה מרחב של אמת, עומק ויופי בתוך ים הכזבים? לייחל שאת חסר הערך לא יציגו לנו בעזות פנים כ"ערך מוחלט"? ואולי שלא יציגו לנו בכלל?