העלילות הסבוכות הנרקמות ברהיט

יהיה חבל מאוד אם הספר הנפלא הזה ייעלם ברעש המאורעות, מפני שהוא יכול להיות מעין תשובת משקל למאורעות באשר הם, שיעור בקיום בעולם שמסרב להאמין שהכול רק מגפה, תככנות ורעש. זה ספר כל כך חשוב ויפה. המתרגמת, באחרית הדבר שלה, מכנה את הספר "בית ספר לתמימות" (בעקבות ביטוי של המחבר עצמו). במילים אחרות, עדיין מאחרית הדבר, בשלאר מלמד אותנו "לראות את העולם שכאן, ממש כאן, מולנו, לפגוש את העולם", ולפגוש אותו לא כחומר אדיש שאנו אדישים לו אלא כחומר חי שאנו מגיבים לו באופן חי.

דוגמה פשוטה: אפשר להביט בקונכייה ריקה של חילזון ולראות בה מין אבן חלולה, משעממת קצת פחות מחצץ, ואפשר, כמו בשלאר, להקדיש לה פרק שלם בספר, לראות בה, בין היתר, "סמל של גופנו הסוגר כמעטפת חיצונית על הנשמה המחיה את היצור כולו", לשים לב ש"היצור הרך ביותר יוצר את הקונכייה הקשה ביותר", ואולי מעל הכול – וזה קשור גם למצב הנוכחי – לראות שהקונכייה היא ביטוי של המצב "לגור לבד", מקבילה לחדר פרטי שבו אפשר להתכנס וממנו לצאת אל העולם בלי לצאת מהחדר.

אולי אפשר למדוד גדולתו של ספר על פי קריאת הציטוטים שבו. והספר של בשלאר שווה את מחירו גם אם כל מה שייקרא בו הוא רק המשפטים המצוטטים בו. בפרק הקונכייה אנו מוצאים שברי שיר כמו "הָאַרְמוֹן הוּא קוֹנְכִיָּתוֹ". הרי שלוש מילים אלו די בהן לעצור אותנו, להרחיב את הנשמה, כמעט להיכנס פנימה אל המילים הנפתחות.

הנה עוד כמה ציטוטים מהספר, מחוץ הקשרם ובלי סדר:

• "כאן, לבד, בין שמים וארץ, ביליתי שעות עם הסיבּכיוֹת" (שאטובריאן).
• "היכן איבדתיך, אלבום תמונותיי הרמוס?" (דה רישאר).
• "בית הקיצים היפים והאפלים של ילדותי" (רילקה).
• "מנורה דולקת מאחורי החלון / ערה בלבו הכמוס של הלילה" (ברוקואה).
• "חשפתי את העלילות הסבוכות הנרקמות ברהיט" (קרוס).
• "אני המחבוא של עצמי" (בוסקה).
• "הציפור, אומר מישלה, היא בעל מלאכה נטול כל כלי עבודה".
• "כמו מישל לריס, שבעודו מצויד בסיכה, יוצא לצוד אבק מחריצי רצפת העץ".

ועוד ועוד. אפשר ממש ליצור מהספר הזה ספר פסוקים רבי השראה. אולי המשפט היפה בספר, של בשלאר עצמו, שממש עצר את נשימתי וגרם לי לקום רגע מהספסל (אני חייב לכתוב ספר שיתחיל במשפט הזה, חשבתי):

• "ישנו יער אחד שאני מכיר, שסבי הלך בו פעם לאיבוד".

אין לי הרבה מה להוסיף על אחרית הדבר של המתרגמת. אפשר לומר שהספר הוא הצעה לראות את העולם, לשים אליו לב, אבל באופן דרשני. לא באופן דומם, שגם לו יש מקום (מן הדממה עולות לפעמים המילים). המילה "מדרש" לא מופיעה כמובן אצל בשלאר, אבל להרגשתי זה מה שהוא מציע. לא לפרש את העולם (אם פרשנות היא הסבר "נכון", הולם) אלא לראות בכל פיסה של חיי היום-יום הצעה לדמיון שקשור אך לא כבול לעולם התופעות, בין אם פיסה זו היא קונכייה פשוטה, או בית, או פינה בבית, או מרתף. לשאול "מה זה" על מקומות וחפצים שכבר שכחנו. לכן, אולי הספר הוא לא כל כך פואטיקה סדורה של החלל (או: המרחב) אלא הצעה לפואטיזציה פעילה (לא בכוח) של המרחב, כלומר ליצירת העולם כפואטי, יפה, מעניין ומסעיר. כן, גם בימי מגפה וגם בימי שחיתות, ואולי במיוחד בימים כאלה, שאחרת ניוותר רק עם המחלה ואובדן הדרך. אם זה אכן בית ספר לתמימות הרי זה בית ספר לשירה ולכל יצירה. ומוטב: בית ספר לחיים, חיים מלאים שאפשר לשמוח בהם.

גסטון בשלאר, הפואטיקה של החלל, מצרפתית: מור קדישזון, בבל (עיון) 2020 [1957].

כאן המהדורה הדיגיטלית.