"בחרתי להיות יצור אנושי ולא ליל ירח"

זלדה, גני האַיִן, עריכה:  ראובן קסל, ד"ר רבקה גולדברג, הוצאת עמותת זלדה ויצירתה, 2020, 175 עמ'

 

מה שמשוררת מפרסמת בספרי השירה שלה יכול להיות עיקר חייה עד שהמשוררת כמו נספגת לגמרי ביצירתה וקריאת שיריה היא השער העיקרי או היחיד אל חייה, אבל, כמו במקרה של זלדה, שמבחר מעיזבונה הולך ומתפרסם (זהו ספר שני אחרי "ציפור אחוזת קסם", ואני מבין שיש עוד ספר בהכנה), אפשר להבין עד כמה, אילו היתה לנו רק שירתה, היינו מקבלים תמונה חלקית – נהדרת ככל שתהיה – של חייה ושל אישיותה. העובדה שהעיזבון מתחיל להתפרסם שלושים שנה אחרי פטירתה (יום השנה חל אתמול ומכוחו אני כותב את השורות האלה) רק מדגישה עד כמה מתעשרת דמות המשוררת בספרים האלה, ודאי בעבור קוראים כמוני שלא פגשו בה בחייה. חִשבו על קפקא "רק" כסופר, בלא המכתבים, בלא היומנים, בלא מחברות האוקטבו. זה היה חצי ק'. טוב, אולי שני שליש.

הספר מתחיל במכתב שהיא כותבת לבנה שלא נולד (בעת הכתיבה היא עוד לא יודעת שגם לא ייוולד לעולם). הילד שוכן "בגני האַיִן הלבנים". אין זה גן עדן הירוק של העצים והנהרות, אלא משהו אינסופי, פתוח, שלפני קיום "יש" כלשהו. המפליא הוא שהיא מספרת לו (וגם לעצמה, "הלא אתה אני") כי היא התגעגעה אליו כבר בהיותה בת ארבע. "את שמךָ לא ידעתי". זה בין המפעים למפחיד. ילדה בת ארבע שנמצאת כבר בתקשורת עם אינסוף, ורואה בתוכו ילד שאמור להיות בנה. איך זה נקרא, מצב כזה?

והנה, בהמשך, הלובן של האַיִן שהוא עולם של נשמה שטרם נוצרה אבל היא כבר מובחנת (זה כמו להבחין בטיפה מובחנת בעומק הים) אנו מוצאים את הסבתא על ערש דווי, "פניה הלבנים והמלאים מופנים לקיר". היא כבר צבועה בצבעי הלבן של גני האַיִן ומופנית אליהם (אולי זה גם צבע הקיר).

הספר מלא רגעים כאלה. שעות התבהרות שפלא שהיא זוכרת בחיוּת ממרחק השנים. למשל, הפלגה בספינה עם אמה. "בספינה אנו חלק מכלל הזוהר". ואז ההבנה: "הבנתי אז שהיא [=אמי] עולם בפני עצמו, שאין לי שביל אל הרהורי לבה ואל האור שבעיניה". מהזוהר בספינה אל הזוהר בעיניה ואל ההבנה כי אין שביל.

לצד דימויי הזוהר והאור אפשר למצוא בספר, והדבר אינו מפתיע למכיר את אישיותה ושירתה של זלדה, מצבים ודימויים אחרים. "סבי, השגח בי. קבצן בוכה תקוע בלבי מצד אחד ונהר צוחק בלבי מצד אחר". האם הקבצן והנהר הם שניים או אחד? אולי: הקבצן הוא המעיין – והנהר (לא הקיבוץ אלא השפיעה) הוא התמרתו הפלאית. להפוך מחסור לשפע.

אפשר להבין בספר הזה איך נוצרת משוררת. זה קורה ממבטים פשוטים לכאורה שהיא אינה יכולה ואינה רוצה לשכוח. מי שתוכל גם לכתוב את הדברים האלה מבלי לקלקלם יכנוה משוררת. למשל: "בגן העיר ניגנו בכלי-זמר רבּים. פתאום ירד גשם חם, קֵיצי. ראיתי מאחורי אחד העצים את אבי. הוא לא ראה אותי". אין פשוט מזה. אבל זה רגע רב-עוצמה כמו מכת ענבל בפעמון ארד חדש. הגשם יורד לפתע ומגלה לה את הסתתרות אביה ואת הסתתרותה מפניו. והעץ נשטף בגשם.

אפשר ללקט מהרשימות, החלומות ("החלום רוצה להגיד לי מה אני סוף סוף") ומהמכתבים שבשני הספרים מן העיזבון כמות חומר שירי שאינה נופלת בכמותה ובאיכותה ממה שכלול בספר "שירי זלדה". מה פשר הדבר? שכמו בציוריה הצפופים, השירה לא היתה עבורה משבצת של פנאי לצד חיי ההישג וההתעסקות, אלא דרך חיים. השירה היא המשבצת הגדולה ביותר, המקיפה את החיים וגדולה אף מהם במקצת. ואת זה כדאי לראות וללמוד.

• "ביקשתי עוד כמה שנים להיות שרויה בתפארת".
• "בחרתי להיות יצור אנושי ולא ליל ירח".
• "ידעתי שהחמצתי את הרגע הזך ביותר של חיי והרבה שערים ננעלו בפני לעולם".
• "העלה שהוא רק עלה איננו פחות מסתורי מאשר לוּ פתח את פיו פתאום והתחיל מדבּר בלשון בני אדם. ולהתעורר בבוקר מן הערפל של השינה אל אור היום נראה בעיני כמו נסיעה לירח".
• "השלום פירושו בשבילי שיהיה מקום לחלש, למהסס, לפחדן".

 

לרכישת הספר: כאן או כאן