את הספר הזה קניתי לפני 30 שנה. התרגום פורסם שמונה שנים לפני כן. אז, בגיל 20, לא הייתי מסוגל עוד לקרוא אותו. הוא עבר מדירה לדירה, הדפים הצהיבו, ומדי פעם הייתי מביט בו, אבל תמיד נכנסו דברים אחרים.
בימים האחרונים קראתי אותו בהתפעלות אין-קץ ובתחושת אושר. אני חושב, מסיבות שלא אפרט, שהעיכוב היה נכון, ושזמני להגיע אליו הוא בדיוק עכשיו. וכבר ברור שהקיץ הזה יהיה צבוע בסימן קריאה וקריאה-חוזרת בספרים של וירג'יניה וולף.
כמה מילים לגמרי לא-מלומדות על הספר ועל התרגום. ראשית, התרגום של מאיר ויזלטיר הוא נוסח עברי מפואר. הוא מראה לאן יכולה העברית החדשה להגיע. הטקסט והמוזיקה של וירג'יניה וולף הוא כמו האוויר שמנפח את בלון העברית ומביא אותו למתח ולגובה שנדיר, אולי לא אפשרי, למצוא בפרוזה מקורית. כנוסח עברי הטקסט הזה עולה על כל ספר מקור שאני מכיר שיצא בישראל בשנות ה-80' של המאה הקודמת. הנה כמה דוגמאות אקראיות – אין עמוד שאין בו זהב בין הכריכות האלה:
"אנו נדהר יחדיו על פני גִבעות המדבר מקום שם טובלת הסנונית כנפיה בברֵכות אפלות והעמודים ניצבים על מכונם. אל תוך הגל המסתער על החוף, אל תוך הגל המטיל את קצפו לקצות העולם הנידחים, אני משליכה את הסיגליות שלי…" (עמ' 107).
או
"אי אלו עלי כותרת נשרו בגן. הם היו מוטלים בצורת קונכיות על הארץ. העלה המת כבר לא עמד על קצהו, אלא נוּשב הלאה, לרגע דוהר, לרגע מתעכב, ניגף באיזה גבעול. על פני הפרחים כולם חלף אותו גל של אור בְּהֶנֶף והֶבְלֵחַ פתאומי כאילו חתך סנפיר את זגוגיתו הירוקה של האגם" (עמ' 119).
או
"הכול התנודד לרגע ונכפּף באי-ודאות ובדו-משמעות, כאילו פרפר-עש גדול הפליג בחלל החדר והטיל צל על המוצקוּת האדירה של כיסאות ושולחנות בכנפיו המרחפות" (עמ' 120).
או
"אושר יש בזה […] והרוגע שבדברים הפשוטים. שולחן, כיסא, ספר שסכין-נייר נעוצה בין דפיו. ועלה הכותרת הנושר מן הוורד, והאור המהבהב בשִבתנו שותקים" (עמ' 95).
הספר הוא מין מקהלה של חברים, גברים ונשים, שנוכחים בו לא כל כך בגופיהם (אם כי הם נפגשים ונפרדים, הם חיים) אלא בדיבורים. כל אחד מהם נושא דברים, שורות של מונולוג שירי. הם מדברים קצת כמו דמויות של שייקספיר, שכולן בעלות סגנון. אבל זאת לא דרמה אלא פרוזה, ולכן הדיבור יכול להיות הרבה יותר ארוך מאשר במחזה והרבה פחות כבול לצרכים דרמטיים של עלילה מתפתחת. אפשר להבין את הספר הזה אם חושבים על מחזה של שייקספיר שבו היו הדמויות מקבלות היתר לדבר באותה גבישיות – אבל ביתר הרחבה, ובלי קשר לתנועה עלילתית מתקדמת אל סוף. איזו עלילה אפשר להלביש על חיי הים, על תנועת הגלים?
אפשר לתאר את הספר כמעט כמקהלת מלאכים אנושיים, מפני שכולם שם – אנשי הרוח ואנשי המעשה, הילדים והמבוגרים, מדברים וחושבים כאילו אין פיסת מציאות הראויה לפרוזה שגרתית בעולם הזה. והספר הזה הוא, בין השאר, התנגדות שקטה לפרוזה הרגילה, מסיחת הדעת, שקוראים ושוכחים מיד, שמגלה את הידוע-מזמן, מה שהתגלגל בימינו לסדרות נטפליקס וכדומה. "איזושהי רוח מסוגפת ומיוסרת עוברת בתווך ושבה ויוצאת. עלילה הם רוצים, מה?".
הגעתי לספר דרך עניינה של וולף בעשים. הספר הזה אמור היה להיקרא "העשים". אבל השם "הגלים" טוב הרבה יותר, מדויק להפליא. אם כל תודעה היא גל, הרי שהספר הוא התאבכות של גלים – זה בתוך זה, זה על גב זה, זה בריחוק מזה, זה המחפש את זה. נפרדים? מחוברים? עשויים כולם מֵי-מילים, נוכחים זה בתוך זה גם בהיפרדם. אם כל דמות כאן היא גל – גל בעל צורה, שנולד, עולה, מתנפץ, נמוג – הרי שהתודעה של וירג'יניה וולף היא האוקיינוס המכיל את הגלים כולם. אפשר ממש לחוש אותם דוברים בתוכה. ואם תודעותינו הן קולות בתוך התודעה האחת הגדולה, הרי שהספר הזה מחקה משהו עמוק מאוד בהוויה.
לגמרי במקרה קיבלתי היום בדואר (תודה למשה ארלנדור) קונכייה מן הסוג קסנופורידה (משמעות השם: נושאת זָרִים). זו קונכייה מפליאה שנוהגת לאסוף קונכיות ריקות (וגם אבנים ושברי אלמוגים וכדומה) ולהצמידן ב"ריתוך" אל עצמה. בכך היא מגביהה עצמה מקרקעית הים ואולי גם מבצרת את עצמה. ומי יודע, אולי היא פשוט אוהבת לאסוף דברים יפים, כמו כמה מאתנו. הקונכייה הזאת, שבאה מן הגלים, הולמת כל כך את הספר הזה של וולף, מפני שתודעתה של הסופרת כאן היא אפרכסת-קונכייה המאפשרת לאפרכסות-קונכיות אחרות להינשא על גבה ולהישמע. זה ספר-תודעה הכולל תודעות-זולת, והן רוחשות בו כגלים מתאבכים בתוך ים, לא בנפרד.
הספר, כמובן, אזל מזמן בתרגום זה. חפשו אותו בחנויות המשומשים. ואולי ישקול המו"ל הדפסה חדשה של יצירת מופת – במקור ובתרגום.
[מכתב הפרידה של וירג'יניה וולף עם מוזיקה של מקס ריכטר]
מתחת לשולחן 
הי דרור, זה עושה חשק גדול לחזור ולקרוא את וולף של ויזלטיר, אבל עולה על כל ספר מקור בשנות השמונים? אולי טיפ-טיפונת הגזמת? מה עם התגנבות יחידים? ושורשי אויר? והסיפורים הראשונים של מטלון שהופיעו אז בסימן קריאה? אפילו עיין ערך אהבה.
אהבתיאהבתי
הי תמר, כן, אני חושב שעולה גם על אלה. עם כל הכבוד, כמו שאומרים. אני לא משווה יצירות, מה שאי אפשר, אלא מתייחס לאיכות הדף, לחומריות של השפה.
אהבתיאהבתי
השבוע קניתי, אחרי שנים של חיפושים, את "הבית בקרן פו" בתרגום אהרן אמיר.
"פו נפרד בלב רגיש מארבע עשרה צנצנות דבשו, וקיווה כי חמש עשרה הן.
– אם כן – אמר שפן – זהו חיפוש, ואני ארגנתי אותו – –
– מה עשית לו?
– ארגנתי אותו, ופירוש הדבר – כי כן, זה מה שעושים לחיפוש כו'"
"וסוף דבר נראה שיהיה זה מין יום של צוקה ומצוקה, הרהר פו, וטלטל הולכותיו"
בהרגשה שלי אצל אהרן אמיר השפה שלו זה כמו מעשה אהבה עם הנשימה שלו
אהבתיאהבתי
אני חושבת שזו עמדה שלא לוקחת בחשבון את ההקשר של השפה. הגדולה הסגנונית של הספרים שמניתי צומחת מהאופנים שבהם הם נעוצים בתרבות הישראלית, בסלנג ובמודעות לזמן של השפה, במתח שנוצר אצל כל אחד מהם בין ההווה הרגעי של השפה למשך ההיסטורי הגדול שלה. הכוח היצירתי של הספרות המקומית נובע מההדים והמפגשים שהיא יכולה ליצור בין שכבות והקשרים של שפה שמיותרים בתרגום (כמו שקורה אצלך ב"טיט", וזו אחת הסיבות שאני אוהבת אותו).
אהבתיאהבתי
כן, האמת שההשוואה הזאת היא קצת דמגוגית. ובכל זאת, אם אפשר היה לחבר מד-מתח לספרים ולהתעלם מההקשר לרגע – אני חושב שהמחוג של וולף היה קופץ גבוה יותר.
אהבתיאהבתי
🙂
אהבתיאהבתי
השבוע קניתי, אחרי שנים של חיפושים, את "הבית בקרן פו" בתרגום אהרן אמיר.
"פו נפרד בלב רגיש מארבע עשרה צנצנות דבשו, וקיווה כי חמש עשרה הן.
– אם כן – אמר שפן – זהו חיפוש, ואני ארגנתי אותו – –
– מה עשית לו?
– ארגנתי אותו, ופירוש הדבר – כי כן, זה מה שעושים לחיפוש כו'"
"וסוף דבר נראה שיהיה זה מין יום של צוקה ומצוקה, הרהר פו, וטלטל הולכותיו"
בהרגשה שלי אצל אהרן אמיר השפה שלו זה כמו מעשה אהבה עם הנשימה שלו
אהבתיאהבתי
תודה דרור, אף אני נוטה לראות בוולף סופרת של אפוריזמים או פרגמנטים יותר מאשר של עלילות, מה שאינו קטן בעיניי (אני לא איש של עלילה). אני מרגיש כי ניקרתי בספריה (משפטים, דימויים, קולות) יותר מאשר קראתי מקצה אל קצה.
אהבתיאהבתי