החור בשחור

אתמול בלילה המוקדם, בשמי הקיץ, בדרום, ראיתי קשת קטנה של גרמי שמים. בלט מכולם הירח, כמעט מלא, לקראת אמצע אב. הם הסתדרו במעין קשת שעולה ימינה (מערבה). מהנמוך לגבוה: הירח, שבתאי, פלוטו, צדק, ואחד מכוכבי הקבוצה קַשָת, כנראה קאוס אוסטרליס, שהוא הבהיר בכוכביה. חיוור למראה, הוא מאיר בעוצמה של פי 300 מהשמש.

את פלוטו כמובן איני רואה בעין, אבל האפליקציה Sky View מספרת לי שגם הוא שם, מציץ בין שני הענקים. קטן, רחוק אף יותר מהם, קפוא, כמו עץ בשולי היער שכבר לא ברור אם הוא חלק מהיער או חלק מהמרחב הריק שמשתרע מאחוריו.

גם טלסקופ חלל נמצא שם, OAO2, שהוּרם לשם ב-1968. למיטב ידיעתי הוא לא פעיל מזמן. עין כבויה סובבת, עיוורת, גבוהה. גם הוא אינו נראה בעין.

עוד דבר שאינו נראה אבל נמצא שם הוא מרכז הגלקסיה. קרוב מאוד לקצה החץ שבתמונה. מרכז הגלקסיה זה עניין רציני. אמנם יש גלקסיות רבות, אבל לבּנו פועם בשביל החלב.

משונה שוויון הנפש שבו אדם יכול להתבונן בנקודה שמסביבה נעות 200 מיליארד שמשות, שמוֹטת כנפיה כ-100,000 שנות אור. נקודה שהיא ככל הנראה חור שחור, שמסתו כמו כמה עשרות מיליוני שמשות דחוסות במרחב מצומצם למדי. אי אפשר לראות חור שחור. אבל אפשר לכיוון את העיניים אל המקום שבו הוא נמצא, ולנסות לחוש את התנועה הסיבובית האטית ואת הקו הישר, מעין לאַיִן.

אפשר להבין את הרצון האנושי למצוא מרכז, ציר. הוא יכול להסביר את התיאור היפה בספר דניאל (ו, יא) המתאר חלון פתוח בבבל שפונה לירושלים ומשמש לו לתפילת יחיד. בתרגום מארמית: "וְדָנִיֵּאל […] נִכְנַס לְבֵיתוֹ, וְחַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים לוֹ בַּעֲלִיָּתוֹ נֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם, וּזְמַנִּים שְׁלשָׁה בַּיּוֹם הוּא כוֹרֵעַ עַל בִּרְכָּיו, וּמִתְפַּלֵּל וּמוֹדֶה לִפְנֵי אֱלֹהָיו…". או את המנהג לסובב את האבן השחורה במכה אצל המוסלמים, שמתרחש עכשיו.

יש כנראה צורך אנושי למצוא מרכז, לפנות למשהו קבוע שנמצא תמיד הגם שכל השאר מסתובב סביב בלא הפסקה. במיוחד בימים של אובדן ודאויות. מי שמוצא את המרכז הזה במונומנטים דתיים כמו עיר, מקדש או אבן – סגר לעצמו את הפינה הזאת. מרכז שאפשר לנסוע אליו ולהיות בקרבתו בוודאי מקנה תחושת אושר והגשמה לעולי הרגל.

אבל למי שהאפשרות הזאת אינה מתאימה, אני מציע ללמוד לאתֵר את מרכז הגלקסיה. זה לא קשה. הקשת הדרום-מזרחית תצביע לשם. או האפליקציה.

נכון, זה לא מרכז היקום, אבל ליקום אין מרכז. אולי זה הדבר הכי גרנדיוזי שאדם יכול לכנותו "מרכז" (לצד המרכז ה"פרטי" שבתוכֵנוּ), לכן כדאי להכירו.

אין מה להגיד לו. זהו החור השחור השקט בתקליט שמאפשר את הסיבוב ואת המוזיקה והדיבור. אבל אפשר לחבר את הדממה שלנו לדממה שלו. ואולי אפילו לְעָרוֹת מדי פעם טיפה מדממתו אל תּוֹכֵנוּ.