למה לכתוב / לקרוא ספרות / עברית?

[סקיצה שכתבתי לקראת שיחת זום שהתקיימה הערב לקראת פתיחת שנת הלימודים הבאה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים]

 

ישנה חִיוּת, כוח חיים, פעימה, המתורגמים דרכךְ לכדי מעשה; והיות שרק אחת כמוךְ תחיה בכל הזמנים, הביטוי הזה ייחודי. אם את חוסמת אותו, הוא לעולם לא יתקיים באופן אחר – והוא יֹאבַד. הוא לא יהיה בָּעוֹלָם.

אין זה עניינךְ לקבוע כמה הביטוי הזה מוצלח ולא להשוות אותו לביטויים אחרים. עניינךְ הוא לקיים אותו אצלך באופן ברור וישיר; להשאיר את הערוץ פתוח. את אפילו לא חייבת להאמין בעצמך או בעבודתך. את רק צריכה להיות קַשּׁוּבָה ומוּדעת לדחפים שמְניעים אותך.

שִמרי את הערוץ פתוח. אף אמן אינו מרוצה. אין בו אף פעם כל שביעות רצון. רק אי-נחת יש, והיא מוזרה ונשגבה, אי-נחת ברוכה, שגורמת לנו להמשיך ולהתקדם, עושה אותנו חיים יותר מהאחרים.

 (מרתה גרהם, רקדנית וכוראוגרפית, 1894–1991, תרגום ד"ב).

1. למה לכתוב ספרות?

האם נוכל להסכים לקבל את דבריה של מרתה גרהם בתור בסיס? ולכל הפחות את הפסקה הראשונה? יש איזה כוח חיים בעולם. אנחנו יודעים שהוא נמצא בנו (משהו מצמיח את הציפורניים, מפעים את הלב), אבל קל לראות שהוא נמצא גם ביצורים אחרים, וגם בצמחים. אולי אנו יכולים אף לחוש שהוא נמצא בכל מקום, לא רק בגופים של בני אדם ובעלי חיים וצמחים, אלא גם בדומם (יש סערת אטוֹמים בתוך כל אבן), באוויר (והאוויר הוא חלק מיכולתנו לחיות), ובכוכבים וביניהם, וכו'.

הנה אנו כאן, חיים. החיים האלה, שמופיעים בעולם מקבלים צורות שונות ב"נקודות" שונות במקום ובזמן. כל אדם חי אחרת מאדם אחר בכל רגע נתון.

גרהם אומרת דבר מובן מאליו, אבל חשוב. האופן שבו אתה חי הוא חד-פעמי, ייחודי. אף אחד לא יכול לחיות את החיים שלך, ואתה לא יכול לחיות את החיים של אף אחד אחר (לכן קִנאה היא מופרכת). קיומך הוא מאורע חד-פעמי ביקום שמתקיים ביליוני שנה.

כלומר: אין דבר יותר בלתי אפשרי מאשר "שידור חוזר" של חיים. גם אם ישכפלו אדם גנטית לא יהיו לו החיים של האדם המקורי. הוא יתפוס מרחבים אחרים.

כתיבה היא דרך לביטוי החד-פעמיות (הנדירה עד תבהלה) הזאת. הביטוי כולל את התכנים של מה שאתה כותב, הצורה, הסגנון, ההימנעויות, הכול. גם כשאתה לא כותב על עצמך אלא על, נגיד, על פרפר. זה תמיד יהיה "אני כותב על X". איקס יכול להשתנות.

מובן שיש דרכי ביטוי אחרות. בריקוד, במוזיקה, בציור, בנגרות, בבנייה, בבישול, בסיעוד. אבל יש אנשים שמסיבה כלשהי יודעים להשתמש במילים טוב יותר מאשר בכינור, במכחול או באזמל מנתחים. למה זה ככה, זאת חידה. אבל זה ככה.

על כל פנים, אם מישהו מוצא את עצמו מיומן בכתיבת מילים יותר מאשר בנגינה בכינור, הגיוני יותר שיתבטא במילים ולא בנגינה. מדוע? כי הוא רוצה לבטא את עצמו באופן מדויק. מי שלא מצטיין בנגינה בכינור לא יוכל להביע את קיומו במדויק באמצעות נגינת כינור.

למה לכתוב ספרות? צריך לשם כך להגדיר ספרות. לצורך הדיון נאמר שהספרות היא אוסף צורות דיבור המנסות לבטא במדויק את החשוב שבקיומנו.

ואולי ה״יפה״ הוא פשוט שם נרדף לדיוק הזה.

ספרות היא מגוון צורות דיבור; הנושאים והתכנים לא מגדירים את הספרות. יש שירים על פרעושים ושירים על קיסרים, ואלו ואלו – יכולים להיות ספרות.

אין חובה להתבטא (=לבטא את הקיום; זה לא ביטוי "אישי" במובן שאותו מספרים לפסיכולוג), אבל לפעמים יש צורך. ואכן, היו נשים ואנשים, מזה עשרות אלפי שנים (ציורי מערות), ואולי מיליוני שנים (אבני-יד שנראות יפות מעבר לצורך השימושי), שחשו דחף פנימי, אולי לא מוסבר אבל חזק, לבטא את קיומם, את "עולמם", כלומר את היותם בעולם.

הצורך הזה עולה ורוצה להיות, כמו שפרי רוצה לעלות מתוך העץ. כמו שכוכב רוצה לשרוף את עצמו. כמו שענן רוצה להגשים. לרצון האישי יש רק חלק קטן בזה. היקום כולו "עוסק" ביצירה של חיים, כל הזמן. לכן יצירה היא הדבר הטבעי ביותר.

כתיבת ספרות היא הדרך להביע במילים את החשוב שבקיומנו החד-פעמי באופן הכי מדויק שאפשר.

 

2. למה ללמוד ספרות?

לימוד הספרות (שאינו אלא קריאה מעמיקה ומסודרת) הוא הדרך לפגוש מגוון קיומים חד-פעמיים כאלה, שהתגשמו והתבטאו בצורות מדויקות במיוחד; לחבר את מה שגרהם קוראת לו "הערוץ" שלך לערוצים של אחרים, לתת להם להרחיב את הערוץ שלך, ולגוון את סוגי המים שזורמים בו.

מורי הספרות מקדישים את זמנם לאיתור צורות הקיום האלה, לשימורן מפני השִכחה ולהסברתן. לא כדאי לשכוח אותן מפני שהן יכולות להשתלב בקיום שלך, כקורא, ולשפר אותו; יצירת ספרות שנשכחה דומה לנוסחה לתרופה או למתכון לעוגה שיאבדו. חוקרי הספרות משמרים את צורות הקיום האלה ובכך משאירים אותן בחיים ומנסים להראות מה אפשר לעשות איתן עכשיו, ועכשיו, ועכשיו – לאורך השנים. חוקר הספרות אומר: פגשתי בצורת הקיום הזאת, והיא עשתה לי משהו שאני רוצה להסביר לעצמי, ואולי גם לכם.

3. למה ספרות עברית?

ללימוד הספרות העברית דווקא (בעבור דוברי עברית, כמובן) יש יתרון מכריע על פני לימוד כל ספרות בשפה אחרת, מפני שרק בשפת המקור אפשר לכתוב קיום ולקלוט קיום-כתוב בצורה מדויקת, או קרובה לכך. למשל, רק קוראי עברית יכולים להבין את הדקויות שבצירוף "בְּרֵאשִׁית בָּרָא". להבחין במוזרות הדקדוקית – בְּראשית היא צורת נסמך וחסר משהו בצירוף (אנו אמורים לשאול, למקרא הניקוד הזה, "בראשית מה"?), היה צריך להיות שם משהו כמו "בראשית הזמן"; לראות את "ברא" מוכל בתוך "ברא-שית"; להבחין שהמקרא נפתח דווקא באות השנייה בא"ב, ועוד.

כולנו יודעים שחשוב גם איך אדם מדבר, לא רק המסר שלו. מי שכתב את הפסוק ביטא אותו באופן מסוים, ואת האופן המסוים הזה רק דוברי עברית יכולים לשמוע ולהבין (כולל להבין מה הם אינם מבינים; תרגום שולל גם את היכולת הזאת לפעמים).