ריסים

"[בָּכוֹ תִבְכֶּה] בַּלַּיְלָה" (איכה א, ב), שכּל הבוכה בלילה קולו נשמע. דבר אחר, "בַּלַּיְלָה" שכל הבוכה בלילה כוכבים ומזלות בוכין עמו. דבר אחר, "בַּלַּיְלָה", שכּל הבוכה בלילה השומע קולו בוכה כנגדו. מעשה באשה אחת, שכנתו של רבן גמליאל, שמת בנה והיתה בוכה עליו בלילה. שמע רבן גמליאל קולה ובכה כנגדה עד שנשרו ריסי עיניו. למחר הכירו בו תלמידיו והוציאוה משכונתו.

(סנהדרין קד, ע"ב)

הדיון מתחיל מהקשר פסוקי החורבן של מגילת איכה, אבל מיד עובר לכמה קביעות כלליות ואנושיות על ייחודו של הבכי האנושי בלילה. ראשית, בלילה (אפילו בימינו המודרניים) יש פחות רעש ושומעים כל קול טוב יותר. שנית, הבכי בלילה כמו ממלא את העולם ונוצרת זיקה בין הדמעות והכוכבים. שלישית, הבכי, אולי בגלל היותו קול המנסר את הדממה ומרעיד את הכוכבים, משפיע גם על השכנים או העוברים ליד הבית.

ואז, כמו בשבירה חדה של ההגה, הגמרא עוברת לסיפור. לכאורה הסיפור הוא רק דוגמה להכללות האמפתיות על הבכי שנאמרו ברישא, אבל לא כך הוא.

היו מספר אישים בשם רבן גמליאל, אבל כנראה הכוונה לראשון והידוע שבהם, שחי סביב שנת 100 לספירה והיה עד לחורבן בית שני. המתואר כאן עולה בקנה אחד עם המסופר עליו במשנה במסכת ברכות (ב, ו). מסופר כי  הוא "רָחַץ [ב]לַיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ. אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו, לֹא לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ, שֶׁאָבֵל אָסוּר לִרְחֹץ? אָמַר לָהֶם, אֵינִי כִשְׁאָר כָּל אָדָם; אִסְטְנִיס אָנִי".

אִסטניס פירושו רגיש, חיישן (נגזר ממילה יוונית שהוראתה "חלש"). הוא שומע את השכנה בוכָה ובוכה יחד איתה וליתר דיוק – עליה. "כנגדה" כאן משמעו כנראה "עליה", כמו בהגדה של פסח, "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה". הבכי שלה עצמו, אולי בלי קשר למה שגרם לו, הוא הגורם לבכיו של רבן גמליאל.

אני מנחש – אם המתואר במשנה ברכות קדם כרונולוגית למתואר בסנהדרין – שיש קשר בין תגובתו הנרגשת לבכי האישה ולאובדן רעייתו-שלו. אבל גם אם זה לא כך, הוא יושב בלילה ובוכה על בכי של אישה זרה.

בלשון הגזמה, ואולי לא, מתואר כי ריסי עיניו נושרים. הבכי מותיר בו סימן. התלמידים באים בבוקר, ומבינים מה קרה בלי לשאול. מהיעדר הריסים ואולי ממראהו הכללי הם "הכירו בו". הפתרון ברוטלי ומדהים – הם פשוט מסלקים את האישה הבוכה, את האֵם השכולה, כדי שלא תפריע לרבם.

ואז הסיפור נקטע, כמו בעריפת ראש. אנו יודעים מה עשו התלמידים. איננו יודעים מה עלה בגורלה של האישה. יש לשער שבכייה לא פסק כתוצאה מהפינוי שנגזר עליה, ללא כל דיון או פיצוי. לפחות אין כל תיאור כזה.

הסיפור גם לא מדווח על תגובתו של המנהיג הרוחני העליון של התקופה למה שקרה. לכאורה לא ייתכן שאדם כה רגיש יאפשר את זה; שרגישות עילאית תהפוך לחוסר רגישות. אבל שתיקת הסיפור רועמת. היה אפשר בקלות לציין כי נזף בהם, או ציווה עליהם להחזירה, ולפחות שהצטער. לא. עיקר הסיפור הוא בדממה שבאה אחריו: דמו לרגע את הלילה הבא. הוא יושב בחדרו ושומע את השקט. הבכי לא פסק, רק הועתק למקום אחר, הורחק. עדיין יש מעליו כוכבים, כמתואר ברישא.

את הדממה האלימה הזאת הסיפור יוצר ומעמיד מולנו. הסיפור מפנה את השכנה ומעלים אותה כמו שעושים התלמידים.

מעניינת גם גרסה אחרת של הסיפור, שנראית מאוחרת קצת יותר, שמופיעה במדרש.

"בַּלַּיְלָה", לָמָּה בַּלַּיְלָה, לְפִי שֶׁאֵין קוֹל הוֹלֵךְ אֶלָּא בַּלַּיְלָה, לְכָךְ נֶאֱמַר בַּלַּיְלָה. אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ: לַיְלָה מוֹשֵׁךְ עִמָּהּ קִינָה. מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁהָיְתָה בִּשְׁכוּנָתוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְהָיָה לָהּ בֶּן תִּשְׁחֹרֶת וָמֵת, וְהָיְתָה בּוֹכָה עָלָיו בַּלַּיְלָה, וְהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלָהּ וְהָיָה נִזְכָּר חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְהָיָה בּוֹכֶה עִמָּהּ עַד שֶׁנָּשְׁרוּ רִיסֵי עֵינָיו, וְכֵיוָן שֶׁהִרְגִּישׁוּ בּוֹ תַּלְמִידָיו, עָמְדוּ וּפִנּוּ אוֹתָהּ מִשְׁכוּנָתוֹ.

(איכה רבה, א: כד)

יש כמה הבדלים בין הנוסחים, אבל ההבדל העיקרי הוא התוספת שמסבירה את בכיו של רבן גמליאל. לפי המדרש, הבכי אינו תגובה אנושית ישירה לבכי של האמא, אלא יש לו הצדקה "לאומית": הבכי של האישה רק מזכיר לרבנו את חורבן בית המקדש. הגורם לבכיו הוא החורבן הכללי, לא האישה המסוימת.

זה הבדל גדול בתיאור של גיבור הסיפור. הקטע בתלמוד מתאר אדם שמגיב לאישה שאותה אולי הוא לא רואה ואולי אינו יודע אף מה הסיבה לבכייה. הקטע השני מחבר את הסיפור טוב יותר לפסוקי החורבן מ"איכה", אבל נוטל את הייחוד האנושי מהדמות. כי על חורבן הבית כל אחד יכול לבכות. על חורבן חייה של אישה זרה – מי יבכה?

לאונרדו (?), 1506-08, La Scapigliata, הגלריה הלאומית, פארמה

12 תגובות בנושא “ריסים”

  1. שאלת, לפי גרסת הגמרא איך זה קשור לחורבן בית המקדש.
    בסנהדרין עה א נאמר:
    "אמר רבי יצחק מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה שנאמר: "מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם"".

    בית המקדש חיבר עליונים ותחתונים, עשה שלום ביניהם. שכינה בתחתונים, בכלי זהב וכסף.
    זה איפשר לחוות אנושיות פשוטה, טבעית, במלוא החיות, החווייה, לטעום טעם ביאה, ועדיין להיות עושה רצונו של הקב"ה. אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא.
    אחרי החורבן כבר אין מקום לזה. זה בא אחד על חשבון השני.
    דייקת שרבן גמליאל בכה בגלל הבכי עצמו. תינוק שומע תינוק אחר בוכה אז גם הוא בוכה. זו אנושיות בסיסית פשוטה. זה חי, כמו טעם ביאה.
    בגלל חורבן הבית זה מתחרה בעשיית רצון הבורא, עמוד התורה צריך לשמור כח ללימוד, ולא יכול לבכות ככה פשוט. כבר אין שלום שמאפשר להכיל את שני הצדדים של להיות חי, הטבעי והרוחני.

    אולי לכן רבן גמליאל שתק על אטימת הלב אל האשה. כי הבין שבלי הסילוק שלה לא יהיה לו כח ללמוד תורה והתורה תלויה בו.
    השתיקה הנוראה שעמדת עליה, המחרידה בהיותה סתומה כל כך, על סילוק האשה, היא אולי הפגישה שלנו עם חורבן בית המקדש.

  2. תודה על הפוסט והציטוט היפה, וכן להתייחסותך הרגישה לטקסט לשתי הגרסאות שלו.
    בתגובה הראשונה אני מוצא התייחסות להיבט אמוני ולמשמעות לימוד התורה בחייהם של חברי הקהילה של רבן גמליאל, ואולי גם הצעה לשים על ״המוזנאים״, ביטול לימוד תורה או ביטול קרבה פיסית לאותה שכנה. נראה כי במיוחד אחרי החורבן ובמיוחד במקרה של רבן גמליאל (שהיה כנראה היחידי שהצליח להמשיך לעשות זאת בארץ באותו זמן) היה חשוב יותר לימוד התורה.
    ובאותו הקשר מקומי והיסטורי, אך ממקום מרחבי, השכנה של היום היא איננה השכנה של אותם ימים. אני מכוון לתנאים הפיסים של בתי פשוטי העם, שלא היו עשויים מאבן מסותת, בוודאי לא מבטון (שעדיין לא היה בשימוש), גם הגגות לא היות אטומים, והחוויה האקוסטית (במיוחד בלילה) היתה, אני מניח, כאילו השכנה ישנה איתו באותו חדר ממש.
    לכן מה שאני מבין מ ״תלמידיו והוציאוה משכונתו״ זה שתלמידיו העבירו אותה לחדר קצת יותר מרוחק מרבן גמליאל.
    בכך אינני מחליש את הפואנטה של משפט הסיום של הפוסט, כיוון שבעיני הפואנטה היא הפוסט עצמו.

    1. כדאי לציין (בנוקדנות מסוימת) שרבן גמליאל הנ"ל איננו רבן גמליאל הראשון. היה גם רבן גמליאל הזקן שהיה נשיא בימי בית שני וסבו של רבן גמליאל דיבנה. הוא היה רבו של פאולוס, ותיקן, למשל, כי מבטלים גט בשליח ולא בבית דין.

      1. סליחה על הפאשלה בתגובה, שהייתה אמורה להיות תגובה "סתם" ולא תגובה לתגובה

      2. שי, תודה. אני מקבל בלא פקפוק, אך אשמח לדעת איך יודעים. התלבטתי בזה, אך היה מקור כלשהו – אולי היימן? – שהזכיר את ר"ג הראשון בהקשר זה.

  3. תודה רבה לשניכם. בעקבות הערותיכם אפשר להוסיף לומר שיש לפנינו ״אפטר שוק״ מקומי של החורבן. האישה הזאת שאולי שכלה את בנה בחורבן עוברת עכשיו גם גלות. וגם אם מדובר בגלות של עשרה מטרים יש בה עקירה והשפלה, במיוחד במצבה המעורער.

  4. לא בפעם הראשונה (אבל תמיד בהפתעה) אני מוצא את עצמי קורא אצלך טקסט שמהדהד דימויים ותחושות שמתרוצצים אצלי בראש כבר שבועות. וגם על זה, כמדומה, כבר כתבת.

  5. כמה יפה השפה העברית. ריסי עיניו ורסיסי דמעותיה.
    הבאת את האנושיות שבסיפור, ומחשבות רבות עלו מן הלילה. תודה רבה.

  6. יבואו פרשניות פמיניסטיות ויטענו שמובן מאליו שעזרו לה והעבירו אותה למקום יותר טוב בסמוך לקרוביה. כן, בטח. כמו שהן מפרשות במסכת קידושין שבשלושה דברים אשה נקנית: בכסף… שהכוונה לכיסופים

  7. כל זה מזכיר לי סיפור של ר נחמן (במעשה משבעה קבצנים)
    שם זוג ציפורים שהופרדו מייללות יללות נוראיות כל לילה, וכל העיר הסמוכה מייללים איתם.
    שם בסיפור , די מתבקש לפרש שהשבר האישי (של 2 ציפורים) מהדהד שבר לאומי ואף קוסמי (של גלות השכינה, של כל מה שחסר ונפרד בעולם)
    ואולי גם שם כל אחד מבני העיר שמיילל ובוכה, בוכה על השבר האישי שלו

    עוד דבר, המנהג של תיקון חצות, שבו קמים בלילה ובוכים על צער השכינה נראה לי קשור לסיפור
    החלק העיקרי, ה"עצוב" יותר (שאותו לא אומרים בימים טובים) נקרא "תיקון לאה" שהיא כידוע בכתה הרבה, ולכן עיניה היו רכות… (ביטוי מקביל לנשירת הריסים..)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s